קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה- דיאגנוזה לנפש

אחד הנושאים המוזכרים בפרשתנו, הוא עניינם של בני שבט גד ושבט ראובן.
לאחר שבני ישראל נלחמו במדיינים - על פי ציווי הבורא - הם המשיכו להתקדם לכיוונה של ארץ ישראל. בני ישראל הגיעו למקום הנקרא "ארץ יעזר" ו"ארץ הגלעד", ואז בני השבטים גד וראובן פנו אל משה ובקשה בפיהם: אנו מעוניינים להישאר כאן, בארץ הזו, ולא לעבור את הירדן יחד עם שאר השבטים. מדוע? נימוקם עמהם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה השם לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל - אֶרֶץ מִקְנֶה הִיא, וְלַעֲבדֶיךָ מִקְנֶה" (במדבר לב, ד). יש לנו מקנה רב, וכאן, בארץ הזו, יש מרעה רחב המתאים לצרכים שלנו. (חשוב לציין, שאותו שטח בעבר הירדן, נחשב כחלק מארץ ישראל ומקודש כמוה, לפחות ברמה מסוימת. ניתן לעיין בתלמוד מסכת עבודה זרה כא ע"א, ובתוספות שם, מסכת גיטין ח ע"ב ובתוספות שם, תוספות מסכת חגיגה ג ע"ב, במפרשים על התורה הדנים במעמדה של עבר הירדן, וכן ברמב"ן, במדבר כא, כב)
משה שומע את בקשתם והוא "חורג ממנהגו" ומשמיע בפניהם מילים "חריפות" וקשות, מילים אשר לא השמיע אפילו לאחר חטא העגל, חטא המתאוננים ואפילו לא לאחר חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, השם. כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְבִלְתִּי-בֹא, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, השם. וַיִּחַר-אַף השם בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר. אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: כִּי לֹא-מִלְאוּ, אַחֲרָי. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הַקְּנִזִּי, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן: כִּי מִלְאוּ, אַחֲרֵי השם. יג וַיִּחַר-אַף השם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי השם. וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-השם-אֶל-יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב, ו-טו).
כתגובה לבקשה של בני גד וראובן, משה מזכיר להם אירועים "כואבים" מתוך ההיסטוריה של השנים האחרונות, וגם הוא אינו חוסך במילים חריפות.
לאחר השמעת דברי התוכחה ולאחר דין ודברים, מסכים משה להיענות לבקשתם, אך הוא מתנה את הסכמתו בתנאי ברור. התנאי הוא שבני גד ובני ראובן יהיו חלוצי הצבא ויכנסו ראשונים לארץ ישראל, ורק לאחר שיסתיים הכיבוש בארץ, רק אז יוכלו להתיישב בנפרד מכולם – בעבר הירדן. ואכן כך היה, בני גד ובני ראובן היו חלוצי צבא, ולאחר שבני ישראל כבשו את הארץ, משה התיר להם להשתקע בעבר הירדן (משה צירף אליהם גם חצי משבט מנשה, אין כאן המקום לבאר מדוע עשה זאת).
ננסה להבין, מדוע משה הגיב בתוכחה כה קשה על בקשת בני גד ובני ראובן, עד כדי כך שאמר להם: "תרבות אנשים חטאים", "ושחתם לכל העם הזה". וכי בקשתם הייתה גרועה יותר מאשר חטא העגל, חטא המרגלים, מחלוקת קורח ועדתו ושאר הפורענויות? הרי עצם העובדה שמשה אישר בסופו של דבר את בקשתם, מורה על כך שבקשתם אינה כה גרועה... חכמים במדרש (קהלת רבה י, ב) מגלים לנו מהו עומק הטענה בתוכחה של משה. וכך הם כותבים: "מפני שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות". ביאורם של דברים: יש נפילות ויש נפילות. יש חטאים שאדם נכשל בהם כתוצאה ממעידה חד-פעמית ומלכידה זמנית ברשתו של היצר הרע - תאווה מסוימת גברה על האדם, או שפחד מפני משהו גרם לו לעשות את מה שעשה. בכזו סיטואציה, אמנם החטא חמור, אולם הוא "חד-פעמי". אולם ישנם סוגי חטאים, המקננים עמוק בנפש האדם, ולמרות שמבחינה חיצונית יתכן והם עלולים להיות הרבה פחות חמורים, הם הרבה יותר מסוכנים. ניתן דוגמא: פצוע הובהל לבית החולים כשהוא במצב קשה, בעקבות תאונת דרכים קשה. מצבו קשה מאוד, הוא זקוק למספר ניתוחים ולאשפוז ממושך וכן לתקופת שיקום. אין ספק שמצבו קשה, אולם יבוא יום והוא יצא מזה. השברים יתאחו, תרגילי הפיזיותרפיה ירגיעו את הכאבים והוא ישקם את עצמו. לעומתו – מגיע אדם "בריא" על שתי רגליו, שלאחרונה גילו אצלו מחלה קשה וממושכת. הגם שכעת מצבו הרבה יותר טוב מאשר אותו פצוע, אולם כולם מבינים שהחולה השני אומלל הרבה יותר. מחלתו קשה ואולי כלל לא ניתנת לריפוי.
כך גם במישור הרוחני. חטא העגל, חטא המרגלים, חטא המתאוננים ומחלוקת קורח, אין ספק שאלו אירועים חמורים ובני ישראל נענשו עליהם בעבר, ונענשים עליהם עד היום. אולם חטאים אלו נגרמו כתוצאה ממעידות ממוקדות ומסוימות, וכפי שביארנו בהרחבה בפרשות הקודמות. אולם כאן – אצל בני גד ובני ראובן, משה מגלה מידה בעייתית, תכונה "מסוכנת" העלולה להפיל אותם לגמרי. משה גילה "איבוד פרופורציות" – "עשו מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר". נצטט את דבריו של רבי נתן צבי פינקל - "כשביקשו בני ראובן וגד נחלתם מעבר לירדן, לכאורה מה זאת... ולמה גער עליהם כל כך? אבל רופא מובהק היה, והרגיש המחלה כשתרצה להשתרש, ועקר אותה מראש. הרגיש, כי מעט - לפי ערכם - חביב עליה קניינם יותר מדי, משבחרו להם מדעת מעבר לירדן, וטוב יותר לשבת בארץ שנתנה לאברהם יצחק ויעקב. והבין זאת וחשש, כי חמדת הממון תתפשט מיום אל יום, ותביא להם שיחוסו להשאיר ממונם כהפקר, ולא ירצו לילך עם אחיהם במלחמה, כי עבירה גוררת עבירה, ויתחילו לפחד מהם ויניאו לב בני ישראל. לכן נאמר עליהם 'תרבות אנשים חטאים", פירוש שיתרבה החיסרון של חמדת ממון לאט לאט" (אור רש"ז, פרשת מטות).
כלומר, משה גילה בעיני הבדולח שלו, שהכיוון של בני גד וראובן מעט "בעייתי". כשקנה התותח סוטה במילימטר אחד, המילימטר גדל וגדל ככול שהפגז מתרחק מהקנה ומתקרב למטרה. משה "זיהה" אצל בני גד וראובן סטייה קלה, העלולה להתרבות, עד כדי כך שהיא עלולה להגיע למצב של "ושחתם לכל העם הזה". מהי ה"סטייה"? איזה טפל הם עשו עיקר? חמדת הממון. הדאגה לממון הייתה מעט יותר מהנצרך, וכפי שניתן לזהות זאת בבקשתם, שהם הקדימו את הצאן לילדים – "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (טז). הם קודם מזכירים את הרכוש ורק אחר כך את הילדים. חמדת הממון הזו, עלולה להוביל לכל הרשימה שהזכיר משה, ולכן עשה עמהם תנאי ואף כפל את תנאו, שהם ייחלצו חושים ויראו לכולם כמה חביבה עליהם הארץ, וכך ישיבתם מעבר לירדן, לא תשפיע לרעה על שאר השבטים.
בני גד ובני ראובן שלמו "מחיר כבד" על בקשתם זו, למרות שמשה קיבל אותה בסופו של דבר. חיבתם היתירה לעושר ולנכסים חומריים לא הביאה להם ברכה. כשם שהם הקדימו את הרכוש והנכסים, כך הם היו הראשונים לאבד את רכושם ומולדתם, והם הראשונים שגלו מבין שאר השבטים, על ידי תגלת פלאסר (דברי הימים א, ה, כו). כך כותב המדרש: "אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם - אין בו ברכה. עליהם נאמר: (שם כ) נחלה מבוהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך" (במדבר רבה כב, ח).
המדרש (ילקוט שמעוני פרשת מטות, תשפו) אף הוא מתייחס לעובדה שבני גד ובני ראובן חיבבו את המקנה יתר על המידה ובגין כך העדיפו להישאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לדברי המדרש, זו הסיבה שמחמתה הגלה אותם מלך אשור ראשונים מארץ ישראל, תשע שנים וחצי לפני שאר השבטים – "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשה" (דברי הימים א, ה, כו).
כך טבע הדברים, מי שהכי פחות מעריך את הארץ, הוא גם הראשון שיגלה ממנה.
רואים אנו את עיני הבדולח של משה – רופא הנפש הגדול – פעם נוספת בפרשה. אלוקים מצווה את משה להילחם במדיינים: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב). אלוקים מוסיף ומבשר למשה, שאחרי מלחמת בני ישראל עם מדין – "אַחַרתֵּ אָסֵף אֶל עַמֶּיךָ " - תיפטר מן העולם הזה ותיאסף אל עמיך.
ראשית, חובה לציין את דברי רש"י: "אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר". משה ממהר לקיים את ציווי השם ומיד הוא שולח חלוצי צבא, על אף שהוא יודע שככל שיזדרז ביציאה למלחמה, כך יוקדם יום פטירתו. זו גדלותו של משה רבנו, כשרצונו האישי 'מתנגש' עם רצון אלוקים, רצונו האישי נעלם, ולו יהיה זה הרצון החזק ביותר של האדם – רצון החיים.
מובן, שכאשר שמעו בני ישראל את הציווי הם ניסו 'לסחוב את הזמן', משום שלא רצו להיפרד ממשה. הדבר מרומז במילה "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", "וימסרו – להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל... ומששמעו שמיתת משה תלויה בדבר, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחם" (רש"י).
במלחמה זו, משה אינו יוצא בעצמו לקרב, אלא שולח את פנחס. מדוע? משום שלמשה יש רגשי הכרת הטוב כלפי ארץ מדין, משום שכמה עשורים טובים הוא חי ונתגדל במדין, והוא אינו רוצה להשליך אבן לבאר, ממנה הוא שתה.
למרות שאלוקים ציווה את משה באופן ישיר – "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", למשה ברור – בעקבות כוח הכרת הטוב שבו - שוודאי כוונת הבורא שלא הוא יעשה את המלחמה אלא שישלח מישהו אחר. משה לא מניח ולו פינה אחת משורשי אישיותו.
הרב לייב חסמן ("אור יהל" בפרשה זו) מוסיף, שלא רק משה רבנו, אלא כל אדם צריך לבדוק את השורש של כל דבר.
פרשה זו חלה בדרך כלל בתקופת ימי בין המצרים, ימים בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש – הראשון והשני, וכפי שההפטרה מספרת על שליחת ירמיהו הנביא שיזהיר את בני ישראל מפני החורבן.
אחד הסיפורים הידועים מאוד על חורבן בית שני, הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב). ראוי לחזור על הסיפור ולו רק כדי ללמוד זווית ראויה נוספת, הפחות מוכרת לאנשים. נזכיר אותו בקצרה.
התלמוד כותב שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט ע"ב). אחד הסיפורים שבטאו את אותה שנאת חינם הוא הסיפור הבא: אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין לסעודה את קמצא ידידו. בטעות הזמין השליח את בר קמצא, שהיה שונאו של עורך הסעודה. כשקיבל בר קמצא את ההזמנה שמח מאוד, בחושבו שבעל הסעודה רוצה להתפייס עמו. מובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת תיכף ומיד, למרות תחנוניו הרבים של בר קמצא שלא לביישו.
בר קמצא כעס מאוד, במיוחד הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה, ולא מחו בבעל השמחה. כיוון שכך החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע – זוהי נקודת ההתחלה שממנה התגלגל חורבן המקדש. הרי לנו, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.
לאחר שהתלמוד מביא את הסיפור הזה, הוא מסכם כך: "אמר רבי אלעזר, בוא וראה כמה גדול כוח הבושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". התלמוד "מוצא לנכון" להדגיש את עוצמתו של כוח הבושה, שהוביל לשריפת בית המקדש. לא יאומן – מי הוא זה שהתבייש? אותו בר קמצא, שהתברר כרודף – רוצח, שפל אנשים ופושע, שמלשין לקיסר על היהודים ומחמתו נגרם חורבן בית המקדש ונרצחו רבבות מעם ישראל. האם למישהו אמור להיות "אכפת" מהבושה שלו? וכי לא מגיע לו להתבייש?
אכן כן. הבושה גרמה לחורבן ירושלים, ולא משנה כמה בר קמצא רשע מרושע ומושחת – המסר שיש מהסיפור הוא, כמה גדול כוח הבושה. מדהים לראות כמה עלינו לרדת לדקויות של כל דבר ולמצוא בכל דבר את השורש.
עיקר נבואתו של ירמיהו נסובה סביב חורבן בית המקדש, ובכך היא משלימה את עניינם של בני גד ובני ראובן בהם עוסקת פרשתנו. בני גד ובני ראובן היו הראשונים שגלו מארץ הבחירה, משום שהם העריכו אותה פחות משאר השבטים. כך – "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב), ככול שנתאבל על ירושלים ונבין את עוצמת האובדן, כך נקדים את בנייתה ונראה בשמחתה. וכשם שבני גד ובני ראובן נחלצו חושים ומסרו נפשם על הארץ, כך על כל אחד מאתנו להיחלץ חושים, לשפר את דרכיו ואישיותו ובפרט בעניינים שבין אדם לחברו, וכך להניח נדבך אחר נדבך בבניין ירושלים.