קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

יד לפה!

ישנם לא מעט נושאים ביהדות, שמצד אחד "ראשם מגיע השמימה", ומצד שני הם "מוצבים ארצה". גבוהים מאוד – מחד, ופשוטים כל כך – מאידך.
אחד מהם הוא נושא הדיבור.
כל ילד מכיר את הפסוק המפורסם: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). מצד אחד, דיבור יכול "להרוג" אדם מבחינה נפשית ורגשית – על ידי פגיעות והוצאות דיבה, העלבות והשמצות, ומצד שני דיבור יכול "להחיות" בן אדם – על ידי עידוד, הפחת רוח תקווה, פרגונים ודבורי שבח.
מצד אחד, דיבור בנחת יכול לחולל פלאים וכפי שכתב שלמה: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה, טו). "גרם" זו עצם, לשון רכה יכולה לשבר עצם. דיבור בנחת ולשון רכה יכולים להרגיע את ההרגשות המתפרצים. ומצד שני, דיבור בכעס וברוגזה יכול למוטט כל חומה בצורה. הדיבור מהווה מפתח לחיים – חיים טובים וחיים לא טובים. הדבר נכון ביחס לבני זוג, הורים וילדים, ובקשר לכל יחסי אנוש. דו-קוטביות זו באה לידי ביטוי במשמעות המילה "דיבור". השורש ד.ב.ר מרכיב את המילה "דֶבֶר" – מגפת הדבר, או מדבר שממה, ומצד שני הוא מרכיב את המילה "דַבר" – כל חפץ בעולם נקרא "דבר", כך שדיבור יוצר מציאות, וכן הוא מרכיב את המילה "דַבַּר" – מלשון מנהיג. כל אחד מאתנו מבין את העיקרון, שהדיבור הוא כוח מרכזי באדם.
אחת מהעוצמות הבאות לידי ביטוי בכוח הדיבור, מובאת בפרשתנו.
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים. "נדר" פירושו, שאם אדם אומר בפיו שהוא נודר להימנע ממשהו מסוים, או להיפך – לעשות פעולה מסוימת, או כשהוא נודר לא ליהנות מחפץ מסוים, הוא מחויב לקיים את מה שאמר – "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר להשם, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁו, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ! כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). אל לו לעשות את דבריו חולין ולחלל את דברו, אלא "ככול היוצא מפיו – יעשה".
פרטי הלכות נדרים ושבועות רבים הם, אך ב"שורה התחתונה" - התורה נותנת לאדם כוח לאסור על עצמו משהו, והדבר נחשב כאיסור תורה. לדוגמא, התורה אוסרת לאכול בעלי חיים מסוימים. אולם בעלי חיים טהורים – כמו שור או פרה – מותרים באכילה. והנה, אם אדם נדר נדר לא לאכול מבשרם של פרה או שור, הפרה והשור אסורים עליו באותה רמת איסור כמו אכילת חמור או סוס. מדוע? משום שהוא נַדַר! לכוח הדיבור של האדם יש כוח להחיל איסור מהתורה על דברים המותרים מדיני תורה. נרחיב מעט בנושא הדיבור.
בפרשת בריאת העולם בספר בראשית, נכתב על האדם: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). גם על שאר בעלי החיים נכתב: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (א, כד) . אם כן, מה מיוחד באדם? התרגום אונקלוס מתרגם לגבי האדם: "נפש חיה – רוח ממללא", דיבור.
כל דבר שיש לאדם, יש גם לבעלי חיים. יותר מכך - מצבם הגופני של בעלי החיים, לפחות חלקם, טוב יותר משל האדם. הם רצים מהר יותר מהאדם, גבוהים ממנו, רואים ושומעים טוב יותר. רק דבר אחד אין להם – דיבור. בעלי החיים מתקשרים ביניהם ברמה אינסטינקטיבית והתקשור ביניהם מתוחכם מאוד, אבל דיבור אין להם.
דיבור יש רק לאדם וזה שמייחד אותו בתור אדם.
חוץ מההיבט הפשוט והגלוי לעין של כוח הדיבור לטוב ולמוטב, כפי שהזכרנו קודם, גם מבחינה רוחנית - דיבור האדם הוא "כלי נשק" אדיר, אשר בכוחו לגרום לבניית עולמות ולהריסתם. אין אנו עוסקים בנסתרות, נזכיר את דבריו הידועים של רבי חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים": "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג) – הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה כאן בזה העולם השפל ואינו רואה ומשיג את הבניין או ההריסה חס ושלום הנעשים בעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו חס ושלום לומר במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעל שום פעולה בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו, לכל אשר יבטא בשפתיו, לא נאבד ואינו הולך לבטלה".
אלוקים ברא את העולם על ידי דיבור: "ויאמר אלוקים יהי אור", וכך בבריאה כולה. דיבור הוא צירוף של אותיות, ולפני שאלוקים ברא את העולם, הוא ברא את האותיות שיהיו "כלי העבודה" של בניית העולם (הנושא ארוך ומורכב, לא נרחיב בו כעת). כך גם כל אדם, שיש לו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ברמה מסוימת הוא יכול לברוא דברים על ידי דיבור. וכפי שאומר רבי חיים מוולוז'ין, שבעולם הזה אנו לא רואים את הבניין או ההריסה שנוצרים כתוצאה מהדיבור, אולם מי כמונו יודע – שלא כל מה שלא רואים אין זה אומר שהוא לא קיים.
שלמה המלך בספר משלי מזהיר: "שֹׁמר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג). אם אדם רוצה לשמור על נפשו מפני צרות – עליו להישמר ולהיזהר מהדיבורים שמוציא מפיו. לכן, בספרי הקבלה מובא רבות, שיש להיזהר לא לומר לחברו למשל: "נניח שאתה חולה", או "נצייר לעצמינו שאתה מת", אפילו לא תוך כדי שיחת חברים "פשוטה", וכן לא על עצמינו. כדאי לתת דוגמא מופשטת: "נניח שמישהו חולה" וכדומה. חלילה וחס, אל לו לאדם לומר על עצמו: "אני לא אצליח להתחתן" וכדומה, משום שהדיבור יכול ליצור את המציאות. גם ביחס למצוות התפילה, ההלכה קובעת שעל האדם להוציא את מילות התפילה מפיו, וגם בתפילת לחש – יש להוציא את המילים מהפה ללא קול. משום שהמילים בעלות כוח בלתי נתפס. לכן כדאי מאוד לחתוך היטב את המילים והאותיות ולא לבלוע אותיות, משום שלכל אות ולכל מילה יש את היכולות המיוחדות שלה, כפי שיש תרופה המורכבת ממינונים מדויקים ומאוזנים.
הדברים נשמעים גבוהים ובלתי מובנים וצריכים להרחיב את הדיבור עליהם, אולם חזקה עלינו דברי עמוס הנביא, שדימה את הדיבור ליצירת הרים ורוח, אשר ללא ספק להרים יש עוצמה ורוח עלולה להיות הרסנית, וכן סומכים אנו על דבריו של שלמה שמבטיח – "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". נעלה שלב.
ישנה שאלה בתלמוד (חולין, קלט ע"ב): "משה מן התורה מנין?". מה כוונת השאלה, הרי משה מוזכר בתורה מאות פעמים? המהר"ל מפראג (חידושי אגדות, שם) מבאר, שכוונת השאלה היא היכן מרומז בתורה שורש מהותו של משה רבנו. היכן ניתן למצוא פסוק, המגדיר את מהותו של משה. תשובת התלמוד די מפתיעה, לפחות במבט ראשון: שורשו של משה טמון בפסוק: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג). פסוק זה כתוב בפרשת נח, בקשר למבול. אלוקים נתן ארכה של מאה ועשרים שנה לאנשי דור המבול, כדי שישובו בתשובה ויחדלו ממעשיהם הרעים. הבורא מלמד זכות על האדם ואומר – "בשגם הוא בשר", כלומר – סוף כל סוף האדם חומרי ("שגם" אותיות "גשם" – מלשון גשמיות וחומריות), גשמי ובִשרי, יש בו כוחות גופניים המתכחשים לכוחות הרוחניים, וכיוון שכך – ניתן להבין את מאבק האדם בין רוחו לגופו. אומר הבורא – למרות זאת, על האדם לנצח במאבק ולהגביר את הרוח על הגשם. הארכה שאלוקים נתן לאנשי דור המבול לנצח במאבק, הייתה מאה ועשרים שנה. מה הקשר בין פסוק זה לבין משה רבנו?
רש"י על התלמוד שם כותב, שערכה המספרי של המילה "בשגם" הוא כפי הערך של השם "משה" (שניהם בגימטרייה 345). וכן, המשך הפסוק "והיו ימיו מאה עשרים שנה, כך בדיוק היו ימי חייו של משה.
כמובן שהדברים טעונים הסבר, היכן הקשר המהותי בין עניין המבול למשה רבנו?
המהר"ל מפראג מרבה לדבר בספריו על המושג "חומר וצורה". מהו חומר ומהי צורה?
ניתן דוגמא. ניצב בפנינו שולחן עץ. כל אחד שנשאל אותו מה הוא רואה, יענה - שולחן. מדוע כולם עונים שולחן, למה הם לא קוראים לזה עץ? הרי השולחן עשוי עץ מלא? התשובה פשוטה, אמנם חומר הגלם הוא עץ, אולם לעת עתה, הצורה שעשו מחומר הגלם, "תופסת מקום" וחשיבות יותר מאשר החומר בעצמו. אם כן, החומר הוא העץ, הצורה היא השולחן. הצורה בה החומר עשוי, מעידה על מטרתו ומהותו של החומר. דבר נוסף, החומר הוא חומרי, והצורה היא רוחנית ומופשטת. כלומר, אם ניקח איש יער, שמעולם לא ראה שולחן ונשאל אותו על אותו שולחן עץ מה הוא רואה, מן הסתם הוא יענה עץ! אולי הוא יתפלא על העץ המוזר, אבל הוא יענה שזה עץ. מדוע? מה ההבדל בין איש היער לשאר אנשי היישוב? ההבדל ברור, הצורה נתפסת אך ורק בתודעתו של האדם! זאת אומרת, כדי לקבוע שמה שעומד בפנינו הוא שולחן ולא עץ, צריך להיות "אינטליגנט" ולדעת בתודעה שיש דבר כזה הקרוי שולחן. אם בתודעה אין שולחן, מה שעומד בפניך הוא עץ בלבד.
במילים אחרות, הצורה אינה קשורה לחומר עצמו, אלא היא מתחילה במקום שבו החומר מסתיים.
אם כן, המונח "חומר" הוא ביטוי למשהו חומרי, גשמי, והמונח "צורה" הוא ביטוי למשהו רוחני. במילים אחרות, החומר הוא הדבר בעצמו, והצורה היא המשמעות של הדבר.
כל חומר בעולם מורכב מחומר וצורה. בבריאה יש רק חומר אחד שהוא רק חומר ואין לו צורה. מהו? מים. למים אין שום צורה בפני עצמם, מים מקבלים תמיד את הצורה של הכלי בו הם נמצאים, אם הם באוקיינוס הם יקבלו "צורה" של אוקיינוס, ואם הם בתוך כוס הם יקבלו את צורת הכוס. אין למים צורה משל עצמם וצורתם משתנית לפי הכלי המכיל אותם.
בעומקם של דברים, מים הם סמל לחומריות העולם. משום שהם החומר היחיד שאין לו צורה, וסיכמנו שצורה היא האספקט הרוחני הנמצא מעבר לחומר עצמו. כך שמים מסמלים את שיא החומריות – חומר ללא משמעות, מטרה ותכלית.
"משה" נקרא "משה" כי "מן המים משיתיהו". מה הכוונה? משה משוי מן המים. משה היה כולו רוחני! ה"מים" שבגופו, כלומר, החלק החומרי שבגופו כמעט ולא בא לידי ביטוי מרוב דבקותו בבורא. רק משה יכול היה להיות בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה וללא שתייה. הוא גם נקרא "משה" ולא "משוי" משום שהוא זה שמשה את האחרים מלטבוע בים החומר, על ידי שהוא הוריד ולימד את התורה לעם ישראל.
אם כן, משה היה האנטיתזה של דור המבול. אנשי דור המבול טבעו בים החומר, ומידה כנגד מידה הם נענשו במים. משה היה ההיפך – הוא היה משוי מן המים והוא משה אחרים מן המים. זהו הקשר בין משה לדור המבול.
המאבק בין החומר והרוח זהו מאבק החיים. היכן קיים מפגש בין החומר ובין הרוח? בדיבור. רק אדם, המורכב מגוף אשר מקורו מן האדמה, וגם מנשמה אשר מקורה מאלוקים – הוא זה שיכול לדבר. "וַיִּיצֶר השם אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – המציאות של שני המרכיבים הללו, הם אלו שמאפשרים: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "לרוח ממללא", למדבר. בעלי חיים שאין להם את המרכיב של הנשמה, אינם יכולים לדבר.
דיבור הוא שילוב של דעת ושל גוף. לכן תינוק, שדעתו עדיין לא מפותחת גם לא יכול לדבר, למרות שהוא כן מוציא קולות.
כעת נבין מדוע משה היה "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד, י) וכן "ערל שפתים" (שמות ו, יב, ל). משום שהחלק של הגוף בדיבור הם חמשת מוצאות הפה, ואצל משה – האיזון בין הגוף לנשמה היה אחר, הגוף היה הרבה פחות דומיננטי, וזה בא לידי ביטוי בדיבור. כי דיבור הוא מקום המפגש של שני העולמות - החומר והרוח, ושם, בזירה הזו, הרוח באה יותר לידי ביטוי, כי זה מקום הביטוי שלה.
נמצאנו למדים, שהדיבור הוא אחד מהכוחות החזקים שבאדם, בעיקר בגלל מוצאו ושורשו הרוחני.
נסיים עם דברי המשנה במסכת אבות (א, יז): "שמעון בנו (של רבן גמליאל הזקן) אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (יש גרסאות – "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה"). המהר"ל (תפארת ישראל על משנה זו) מציין, שהמשנה כותבת "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". מה זה קשור לגוף? קיימים שני סוגי דיבורים, לבד מהדיבור הנצרך וההכרחי. יש דיבורים הנובעים מהגוף – דיבורים לא טובים, אגואיסטיים, כעסניים ומרדנים, שמדיבורים אלו אין יותר טוב מאשר שתיקה. אולם דיבורים אשר באים מהחלק הרוחני – מהנשמה, אלו דבורים שאותם כדאי לדבר, הם בונים את האדם עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו.
דוד המלך כותב: "האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהילים נח ב) – מבאר התלמוד - "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: צדק תדברון" (חולין פט א).
אין ספק שאומנות גדולה היא. גם השתיקה היא אומנות.
"כשאני מדבר – אני מתחרט, וכשאיני מדבר – איני מתחרט. עד שלא דברתי – אני שליט ומושל על דבורי, אבל כשיצא הדיבור מפי – הדיבור מושל בי" (רבי יהודה מרגנסבורג)