קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

שן ורגל

לכל מקום יש קוד התנהגות משלו. בעלי דוכנים בשוק רשאים להכריז על מרכולתם בקול רם, ואילו בספריה העירונית צריכים לשמור על השקט. ראשי מדינות ונשיאים מחויבים להקפיד על לבוש מכובד לפחות כשהם מייצגים את מדינתם, ואילו כורי פחם לובשים בגדים מפויחים וזהו כבודם. גם רמת הסטריליזציה שונה ממקום למקום. אינו דומה סכין המיועדת לחיתוך פירות בפיקניק משפחתי, לבין סכין בחדר ניתוחים. כשסכין פירות נופלת על האדמה, מספיקה שטיפה קלה במעיין סמוך כדי להחזירה לשימוש, ואילו סכין ניתוחים הנופלת על הרצפה, יתכן בהחלט שהיא כבר אינה ראויה לשימוש. וכן, אינו דומה אזרח מן השורה הנתפס בנהיגה במהירות מופרזת, לשר התחבורה הנתפס באותה סיטואציה.
כשם שכך מנהג העולם בהיבט חומרי, כך הוא בהיבט רוחני. ככל שאדם נמצא גבוה יותר מבחינה רוחנית, כך נדרש ממנו להתנהג בזהירות יתרה, שהרי בסביבתו של מלך הכללים שונים לגמרי.
לאחר מעמד הר סיני, בני ישראל היו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. ארבעים יום לאחר מכן הם חטאו בחטא העגל. לא נכנס כעת לפרטי החטא, אבל ברור לכולם, שעל דור דעה זה, אשר ראו את ידו הגדולה של הבורא בכל נסי יציאת מצרים וזכו לנבואה במעמד הר סיני, אין שום שוטה בעולם שיחשוב שעגילי הזהב אשר היו באזניהם עד לפני כמה שעות, הם אלו שהוציאו אותם ממצרים (רמב"ן לב, ד). המעשים המיוחסים לבני ישראל מוגדרים כחטא, אולם לפי רום דרגתם. במעמדם הרוחני הגבוה, נדרשת מהם שמירה יתרה על רמת "סטריליזציה" גבוהה (ניתן לעיין בספר "משהו טוב לשולחן שבת", שם הרחבנו רבות בפרטי החטא).
נוכיח את הדברים מפסוקים המובאים בפרשתנו – פרשת כי תשא, ולשם כך נצעד בדרכו של רבי חיים שמואלביץ ("שיחות מוסר" מאמר יד, ל"א). לאחר החטא, אומר אלוקים למשה: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמות לג, ה). מה כוונת הפסוק?
רבנו עובדיה ספורנו מבאר כך: "אתם מתאבלים על מה שאמרתי 'כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ', והוא אמנם טוב לכם, שאם אעלה בקרבך – אכלה אותך. 'וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ' – אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד, הורידנה מעליך, "וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ" – שלא תהיה אז ראוי לעונש כל כך גדול".
כלומר, חטא העגל גרם לשני אפקטים, ושניהם טובים עבור בני ישראל – בנסיבות הנוכחיות כמובן. א. אלוקים מודיע שהחל מעכשיו השכינה עצמה לא תלך עמהם באופן גלוי כפי שהיה עד עכשיו -" כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" (ג), אלא "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שמות לב, לד). מדוע? מפני שאם השכינה תמשיך להיות בקרבו של כל אחד באופן גלוי - "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ", יש חשש לכליה חלילה. שהרי בְמַקום שהשכינה שורה בגלוי, נדרשת מהאדם שמירה וזהירות יתרה, לכן, בנסיבות הנוכחיות העצובות, שבני ישראל ירדו ברמתם הרוחנית, לא כדאי להם שהשכינה תהיה גלויה.
הדבר השני שנגרם הוא - "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ". אלוקים מבקש מבניו שיסירו מעליהם את המעלות הגדולות שקנו לעצמם במעמד הר סיני, ואז הם לא יהיו ראויים לעונש גדול כל כך, שעל ידי "הורדת העדיים" תקטן מעלתם, וכך הם לא יתבעו בהתאם לרמתם הגבוהה אלא בהתאם לרמתם הנוכחית (אגב, רואים מכאן שביד האדם "להפשיט" ולהוריד מעליו את מעלותיו הרוחניות באופן מבוקר, ניתן לעיין בדברי הספורנו בפנים).
אין סוף לאהבת הבורא לעמו. גם כשהם חוטאים הוא גורם שהתגובה תהיה מופחתת כמה שיותר, והוא נותן להם "טיפים" כיצד יגרמו להפחתה בעונשם. מדהים.
כמובן שהסוגיה טעונה לימוד, אולם ב"שורה התחתונה" בני ישראל חטאו. אלוקים לא כילה את בני ישראל אולם הוא אמר "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד) – "תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל" (תלמוד סנהדרין, קב ע"א, מובא ברש"י).
קרה לא פעם שבני ישראל "עזבו" את מקור המים החיים והלכו לבורות נשברים ושמו מבטחם באלוהי נכר. שלמה המלך בספר משלי כותב כך: "שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת, מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה" (משלי כה, יט). חכמים במדרש (בפתיחה לאיכה רבה) מבארים את הפסוק בדרך הבאה: "אמרו ישראל, למה שן רועה אוכלת אותנו ורגל מועדת דורסת עלינו? ובאה התשובה להם "מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה", על שבטחו בעבודה זרה ובגדו בצורם". כלומר, עוון העבודה זרה מחולק לשניים – בגידה בבורא ומבטח באל זר. התוצאה גם כן מחולקת לשניים – א. שֵׁן רֹעָה. ב. "רֶגֶל מוּעָדֶת". מי שמבאר את המדרש הוא ה"בית הלוי" בפרשתנו. נעיין בדבריו.
שלמה המלך נותן שני משלים שונים לצרות העוברות על עם ישראל – א. "שן רועה". ב. "רגל מועדת". מה הפירוש "שן רועה"? כשהבהמה רואה איזשהו ירק או תבן הראוי למאכל עבורה, היא רוצה אותו ואוכלת את אותו דבר מאכל בכוונה, להנאתה. "רגל מועדת" זה משהו אחר. כשהבהמה מזיקה ברגליה, היא לא מזיקה בכוונה תחילה, אלא היא הולכת בדרכה לפי תומה, ובדרך הילוכה רגליה דורסות על כלים או על דברים אחרים הנקרים בדרכה. אם לא היה מונח שם כלי או שהיה שם משהו אחר, היא הייתה דורכת על האדמה או על כל דבר אחר.
גם הגזירות הבאות על עם ישראל, ישנן שני סוגי גזירות. ישנן גזירות שהאויבים מכוונים כלפי עם ישראל, הם המטרה – להשמיד, להרוג ולאבד. גזירות מן הסוג הזה משולות לשן בהמה, כאותה בהמה שמכוונת לאכול ירק ספציפי זה. לצערנו, "נלעסנו" רבות על ידי "שן" כזו או אחרת. וישנן גזירות כלליות שאינן מכוונות – לפחות לא באופן גלוי – אל עם ישראל דווקא, אלא ניתן חוק או גזירה לכולם, אולם בפועל, מי שלמעשה סובל מהגזירות אלו ישראל. סוג גזירות אלו משולות לרגל בהמה שהולכת לתומה "ובמקרה" רגליה דורסות את הנקרה בדרכה. כמדומני ששמענו לא פעם על מהומות מקומיות ומי שסבל מהמהומות היו דווקא היהודים למרות שלא הם היו המטרה.
זו כוונת המדרש. בני ישראל שואלים את הבורא מפני מה "שן רועה אוכלת אותנו". כלומר, מדוע עם ישראל סובל מגזירות המכוונות כלפיו, וכן, מדוע "רגל מועדת דורסת עלינו", מדוע "כשהבהמה צועדת לתומה" תמיד מזדמן ש"רגלה" דורסת דווקא אותנו...
על כך באה התשובה – "מִבְטָח בּוֹגֵד" – א. מבטח. ב. בוגד. השן הרועה והרגל הדורסת באים מחמת שני עוונות, גם על כך שאתם בוטחים באל זר, כיוון שאתם בוטחים במכוון באל זר, מידה כנגד מידה יש "שן רועה" המכוונת כלפיכם, וכנגד זה שעזבתם ובגדתם בבורא, וטענתם שהוא אינו משגיח עליכם, אתם סובלים במידה כנגד מידה מרגל שדורסת אתכם "ללא כוונה".
הרעיון בא לדי ביטוי במקום נוסף – "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (דברים לא, טז-יז). הפסוק מזכיר את שני הסיבות – א. "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" – בטחון באל זר. ב. "וַעֲזָבַנִי" – "עזיבה" ובגידה בבורא. גם האפקט הוא כפול, א. – "וְהָיָה לֶאֱכֹל", במילים אחרות – "שן רועה" שהזכרנו קודם, ב. "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת", רגל הבהמה "במקרה" תמצא דווקא אותם.
אם חשבנו שבימנו, בעולם המערבי "הנאור" כבר אין עבודה זרה, כדאי לחשוב על כך פעם נוספת, וזאת לאור דבריו של הרב שלמה וולבה ("דעת שלמה", שסא).
העבודה זרה ה"קלאסית" היא יחוס כוח מוחלט לאליל. עובדי האש למשל, ראו באש מציאות מוחלטת ושלטון מוחלט על כל הנבראים, וכן כל שאר האלילים. אז אמנם בימנו כבר אין משיכה לעבודה זרה מן הסוג הזה כפי שהיה בעבר, אולם העיקרון עדיין קיים. כלומר, אנשים רבים משווים לדבר מדברי העולם ערך מוחלט ועליון, אמנם הם לא סוגדים לו בפולחן, אבל מבחינתם הדבר הזה הוא הערך העליון ביותר ויש לו שלטון מוחלט בחייהם.
כמעט כל דבר יכול להיות ערך מוחלט – כסף, בול משומש, מולדת ועוד כהנה וכהנה דברים. העולם הזה, עולם החומר, מסוגל להטעות את האדם ולגרום לו להעריך דבר חומרי וגשמי כערך מוחלט.
תורת ישראל מלמדת את האדם להניח כל דבר במקומו, ולהתייחס אל כל דבר כאל ערכו האמתי ולא הדמיוני. כשכל הפרטים מונחים במקומם ומייחסים לכל דבר את ערכו האמתי, זהו מתכון לשלום בעולם משום שלכל דבר יש את הגבול המדויק שלו. אולם כשכל אחד יוצר לעצמו ערך משלו, מהר מאוד עלולה לפרוץ מלחמה משום שהערך של האחד עלול לסתור את הערך של השני.
למרות כל הנאמר, עלינו לזכור שבני ישראל נקראים בנים של הבורא. בן אינו יכול להתנתק מאביו ואב אינו יכול להתנתק מבנו בשום מצב שבעולם. לכן, גם אם חלילה בני ישראל עובדים עבודה זרה וכביכול "עוזבים" את הבורא, זהו רק למראית עין. הקשר ביניהם מוסתר, אבל קיים. זו כוונת הנביא הושע – "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א), כלומר, גם כשלמראית עין אין אנו נראים כעמו של הבורא, זהו רק למראית עין, משום שאנו בניו, ובנים לעולם לא מתנתקים מאביהם ('בית הלוי' שם).
דברים אלו אומר אלוקים למשה לאחר חטא העגל – "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמות לג, כב). ביאורים רבים ניתנו לפסוק זה, אולם בפשטות כוונת הפסוק, שאף שלעיני האדם ייראה שכבודו של הבורא עבר כביכול, והוא כבר אינו משגיח עלינו וזו הסיבה שאנו נתונים למשיסה בידי אויבנו, עלינו לדעת שגם במצב כזה "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר", אלוקים שם אותנו "במערה" כדי להגן עלינו מפני אויבנו, "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ" – הבורא מניח את ידו עלינו כדי להגן עלינו.
זו ההבטחה המדהימה. הבורא אב ואנו בניו, קשר כזה לעולם לא יכול להיות מנותק, ולכן, גם כשבתקופות מסוימות נדמה שהוא עזב אותנו, אין זה נכון, להפך, הוא מניח עלינו את כף ידו ומשגיח עלינו בכל מצב.
זה מה שהבטיח אלוקים ליעקב אבינו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו), הבטחה זו נאמרה לא רק ליעקב כפרט, אלא ליעקב כעם. אלוקים עמנו בכל הדרכים, לעולם הוא לא ייטוש אותנו. השאלה באיזה דרכים נצטרך להיטלטל עד שנגיע אל המנוחה והנחלה, זה כבר בחירה שלנו. בידנו ההחלטה האם לפנות חלילה אל "אלילים" אחרים, או להיאחז במקור החיים.
היסטוריונים רבים מנסים לפצח את תעלומת עם ישראל. הנה לנו את התשובה. מצד אחד "שיניים" רבות ירצו "לאכול" אותנו וכאילו במקרה נדרס תחת "מגפיים" כאלו ואחרות, אולם מן הצד השני, למרות הכול, אלוקים תמיד מניח את ידו עלינו...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן