קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה- מוכנות העורף!

מסופר על נסיך צעיר, שישב סביב השולחן יחד עם בני משפחתו לארוחת צהרים. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, נכנס אל מתחת השולחן והחל לקרקר כתרנגול ואף ללקט פירורים. בתחילה, חשבו המלך ובני משפחתו שהנסיך חומד לצון, אך משחלף הזמן והנסיך סרב לצאת מתחת לשולחן, הבין המלך שמשהו לא כשורה עם בנו. המצב הלך והחריף והנסיך לא הסכים לעשות שום דבר חוץ ממה שתרנגול עושה. המלך לא ידע את נפשו מרוב צער. חלפו שעות, המלך ובני ביתו יושבים סביב השולחן לארוחת ערב, והנסיך – כהרגלו – יושב תחת השולחן ומלקט פירורים כתרנגול. אחד מהנוכחים פנה למלך ואמר, תן לי רשות ואנסה לרפא את בנך. המלך הסכים בשמחה – הלוואי... נכנס הידיד אל מתחת השולחן, והחל ללקט פירורים יחד עם הנסיך ואף השמיע קולות כמוהו. מי אתה? שאל הנסיך. אני תרנגול, כמוך, אמר הידיד והמשיך לקרקר כתרנגול. הנסיך היה מאושר שיש תרנגול נוסף שישמש לו לחֶברה. כעבור מספר דקות, הידיד סימן למלך שיעביר לו אל מתחת השולחן צלחת ובה מטעמים, המלך עשה זאת ו"התרנגול" החל לאכול באופן מנומס. הנסיך התבונן בו בפליאה ולא הבין ממתי תרנגול אוכל כך בנימוס מתוך צלחת. הידיד אמר לנסיך, כן! גם תרנגולים אוכלים כך ושכנע את הנסיך לאכול כמוהו. חלפו שעות נוספות והידיד החל להתיישב על הכיסא ליד השולחן, וכשהנסיך ראה שחברו התרנגול אוכל סביב השולחן השתכנע אף הוא לעשות כמוהו. וכך אט אט ידיד המלך הצליח לשכנע את הנסיך שגם תרנגולים יכולים להתנהג כבני אדם, וכעבור תקופה הנסיך החלים לגמרי משטותו. מעשייה זו מובאת בספריו של רבי נחמן מברסלב, אשר כידוע השכיל להעביר מסרים עמוקים ב"עטיפות" יפות של מעשיות, ופירושים רבים נתנו למעשייה זו. נשאל שאלה. לזכות מי נזקפת החלמתו של הנסיך? במבט ראשון – וודאי שידיד המלך, אשר השכיל לרדת לרמתו של הנסיך, הוא זה שריפא אותו בסופו של דבר. אכן, אולם ניתן לומר, שמי שלזכותו נזקף הריפוי, הוא הנסיך בעצמו. מדוע? משום שאם לא היה מתיישב תחת השולחן ומראה לעין כך שדעתו השתבשה עליו, יתכן שעד היום היה "מחביא" בתוכו את בעיותיו הנפשיות ומצבו היה חמור יותר. בזכות זה שהכיר מיד בבעיותיו וללא שהות הוציא אותן החוצה, זה מה שאיפשר לטפל בו באופן מידי ולרפואתו. כלפי מה הדברים אמורים? השלב הראשון הנדרש מהאדם, עת הוא רוצה לצאת ממצב מסוים ולהשתנות - בעיקר מבינה רוחנית - הוא להכיר במצבו הנוכחי, ולהגיע למסקנה ברורה שמצב זה לא יכול להימשך. כשאדם מכיר ב"חטאו", הוא יכול לחשב את צעדיו קדימה. פרשתנו, פרשת 'כי תשא', עוסקת בין היתר באחד האירועים העצובים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, אירוע אשר נותן את אותותיו עד היום הזה – חטא העגל. חטא העגל גרר בעקבותיו אירועים רבים ולאורך ההיסטוריה בני ישראל עבדו פעמים רבות עבודה זרה (כדאי לעיין בפרשני התורה – רמב"ן, אבן עזרא ועוד מפרשים, כדי לקבל "פרופורציה" נכונה ומבט אמתי על אירועי העגל. ניתן גם לעיין בספר "משהו טוב לשולחן שבת" שם הבאנו את דברי חכמינו והרחבנו בהם רבות). נתמקד בתקופה אחת מתוך כמה מהן, ונספר את סיפורה כפי שמספרת ההפטרה הנקראת לפרשה זו. בהפטרה לפרשת 'כי תשא' אנו קוראים בספר מלכים א, פרק יח. ההפטרה מספרת את סיפורו של אליהו בהר הכרמל במאבקו עם נביאי הבעל ועובדי העבודה זרה, ניתן קודם את הרקע לסיפור ההפטרה. כשיהושע הכניס את עם ישראל לארץ ישראל, כבשו את העיר יריחו ושרפוה באש. יהושע אסר לבנות את העיר מחדש – בהוראת אלוקים כמובן, והשביע, שמי שיעבור על ציווי הבורא ויבנה את העיר, בנו הראשון ימות עם תחילת הבנייה, ועם המשכה ימותו שאר בניו, וברגע שיציב את דלתות העיר ימות בנו האחרון. כעבור שנים רבות, מַלַך אחאב הרשע על ישראל, ואדם בשם 'חיאל' מבית האלי עבר על ציווי יהושע והחל לבנות מחדש את יריחו, ואכן נתקיימה בו קללת יהושע וכל בניו מתו על פניו. בעת שחיאל ישב באבלו על בניו, הגיעו גם אחאב המלך וגם אליהו הנביא לנחמו, ואחאב ואליהו פתחו בשיחה. פנה אחאב לאליהו, קִנטר ואמר – כיצד יתכן שקללת יהושע התקיימה, ואילו דבר השם לא התקיים? שאל אותו אליהו הנביא - מה כוונתך? אמר לו אחאב, הרי אלוקים כתב בתורתו הבטחה, שאם בני ישראל יעבדו עבודה זרה – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף השם בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ" (דברים יא, טז-יז), והנה, ההבטחה לא מתקיימת – בני ישראל עובדים עבודה זרה ובכל זאת הגשם יורד. נשבע אליהו ואמר - "חַי השם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי!" (מלכים א, יז א). ואכן, במשך שלוש שנים אלוקים עצר את השמים ולא ירד מטר. אחאב חיפש אחר אליהו כדי להורגו, ואליהו התחבא במערה. לאחר שלוש שנים אלוקים הורה לאליהו ללכת לקראת אחאב כדי שאחאב יבקש ממנו להתפלל שוב שהרעב יפסק ובנקודה זו מתחילה ההפטרה. אליהו הוסיף ואמר לאחאב, שאם רצונו בירידת גשמים, שיאסוף את כל עם ישראל ואת נביאי השקר אל הר הכרמל. אחאב כינס את העם, ואליהו הנביא הוכיח את עם ישראל על כך שהם פוסחים על שתי הסעיפים, מסתפקים מיהו האלוקים ופונים פעם אל השם ופעם אל העבודה זרה. לאחר שאליהו הוכיח את העם הוא ערך ניסיון. לקח שני פרים שווים בערכם ובמראם, וכל אחד ערך מזבח – אליהו הנביא ונביאי הבעל, וסכמו ביניהם שכל אחד יקרא "לאלוקיו", והאלוקים שאכן יוריד אש מן השמים ויאכל את הקרבן – הוא האלוקים האמיתי. אליהו ביקש מנביאי הבעל שיורידו אש מן השמים, נביאי הבעל צעקו וזעקו וכמובן שום דבר לא אירע, וכשאליהו התפלל לאלוקים, מיד ירדה אש מן השמים, וכל העם השתחוו אל השם ואמרו השם הוא האלוקים. השאלה הנשאלת היא כזו. מכיוון שלאחר מעשה אליהו עם הפרים ראו כולם את הנס והודו שהשם הוא האלוקים, מדוע אליהו הרעיב את כולם במשך שלוש שנים, מדוע לא "ויתר" על הרעב והיה עושה את הנס עם הפרים בהתחלה, וכך כולם היו רואים שהשם הוא האלוקים? שאלה זו שואלים רבים מבעלי המוסר, וביניהם הרב לייב חסמן בספרו "לב אליהו" (בפרשה זו). התשובה טמונה בדברים בהם פתחנו. אליהו הנביא רוצה להביא את העם לכלל הכרה ברורה במציאות הבורא. אמנם נס זהו דרך להביא לכלל הכרה זו, אך אין זה מספיק. נס גורם להתפעלות זמנית, רגעית, "זבנג וגמרנו". אין ספק שבעקבות הנס הם היו מתפעלים, אך ההתפעלות לא הייתה חודרת למעמקי הוויתם ולא הייתה מחזיקה מעמד. סליחה מראש על הדימוי, אך משל למה הדבר דומה? לפרה הרובצת באחו, ונראה מול עיניה דבר שהוא מחוץ לגדרי הטבע. למשל, נראה לה כיצד מים לא מכבים אש. הפרה לא תשתנה בעקבות כך, היא תישאר אותה פרה בדיוק. גם בני אדם יכולים לראות דברים ולא להשתנות אם הם רואים אך ורק באופן ויזואלי דרך עיני הבשר, ולא מוסיפים את "עיני" השכל והלב. מה יותר גורם לאדם להשתנות? כשהגוף שלו סופג מהלומה! כשהגוף סובל האדם מתחיל "לזוז". כזה הוא האדם. אליהו הנביא ידע, שאם בני ישראל יראו את הנס של האש יורדת מן השמים, אין ספק שזה ישפיע אולם זו תהיה השפעה חלקית בלבד. רק אחרי שגופם החומרי סבל רעב שלוש שנים, רק לאחר שנקלף מעט מעורם ובשרם, או אז הם נעשו מוכנים לראות את מעשה הנס דרך עיני הלב, ליבם נכנע והם אמרו – השם הוא האלוקים. אליהו מצא את הדרך הנכונה שתוביל את העם להכרה במעשיהם. אגב, זו גם הסיבה שמחמתה שבר משה את הלוחות לעיני בני ישראל בירידתו מן ההר. משה ידע שהאקט של השבירה יוכל לשבר את לב העם ולהסעיר את דעתם כדי שיבינו היטב את רוע מעשיהם (הנצי"ב מוולאוז'ין, "העמק דבר", שמות לב, טו). כשאליהו פנה אל העם, הוא אמר "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם השם הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א, יח, כא). אליהו טען ודרש מהם לא להיות אישיות חצויה אלא להכריע – אם השם הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו! ניתן היה לשאול (הרב וולבה בספרו "עלי שור" ח"ב עמוד רצא), איך יכל אליהו להתבטא כך ולומר "וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו", וכי יש צד שהבעל הוא האלוקים? התשובה היא שאליהו רצה "ללחוץ אותם אל הקיר" (לשון הרב וולבה), אליהו רצה שהם יגיעו להכרה ברורה וודאית, והוא ידע בוודאות, שבני ישראל לא יגיעו להכרה מוחלטת בעבודה זרה, וכך הם יגיעו להכרה מוחלטת במציאות הבורא. זאת ועוד. דיו רב נשפך כדי להבין מה בדיוק היה החטא עם העגל. מה שלא יהיה, הפסוק כותב מפורש שלוש פעמים שהחטא הינו "קשיות עורף" – "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא", ולכן – "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט-י)... וכן – "אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתֶםּ עַם קְשֵׁה עֹרֶף", ולכן – "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ" (לג, ה), וכן – "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (לג, ג). כלומר, מכיוון שהם קשי עורף לכן נגזר עליהם כליה, וכפי שכותב ירמיהו הנביא: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיהו ב, לה). עם ישראל נשפט בעיקר על כך שהוא לא מוכן להודות בטעותו, כי הכרת החטא היא ראשית התשובה! (הרב לייב חסמן, "אור יהל" בפרשה זו). "והנה עם קשה עורף הוא – גיד ברזל עורפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקווה שישובו בתשובה" (ספורנו). כשאדם מוכן להכיר בטעותו יש תקווה לאחריתו, אולם אם אדם מקשה ערפו – זוהי דרך ללא מוצא. משה רבנו לפני מותו מצווה את העם שוב על קשיות עורף – "וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ השם אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (דברים ט, ו). כותב הספורנו – "שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף. כי אמנם קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות ליבו ומחשבתו, אף על פי שיודיעוהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד, וזה כי לא יפנה אל המורה כאילו ערפו קשה כגיד ברזל, באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחרי שרירות ליבו כמאז". עיקר התביעה בחטא העגל הייתה קשיות העורף, הקושי להכיר בטעותם! מהו התיקון? לאחר חטא העגל הקדוש ברוך הוא לימד את משה את שלוש עשרה מידות של רחמים. הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם ללכת בדרכו, ובמילים אחרות – "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז ע"א). כשאדם מעביר על מידותיו ומוריד טיפה מ"האגו", הבורא מוחל על פשעיו. מדוע? שהרי עיקר החטא הוא קשיות העורף, אי הכרה בבעיות. התשובה היא לעשות את ההיפך – להעביר על המידות, להיות רחום כמו הבורא, חנון, ארך אפיים ונושאי עוון. כשאדם מעביר על מידותיו הרי הוא מכיר בערכו האמיתי, יש לו עורף רך, הוא מסובב את ראשו אנה ואנה ובוחן את הדברים מכמה זוויות. כשבוחנים את החיים מכמה זוויות, אי אפשר שלא להכיר בטעיות, אם ישנן כמובן. רק כך אדם מסוגל לשנות ולהיטיב את דרכיו. והיה אם עשינו את הצעד שלנו ורככנו קצת את ערפנו, הבורא יתברך יעשה את שלו...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן