קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

נק' למחשבה - הפסקת מחצית

פרשת "כי תשא", כוללת בתוכה עניינים מהותיים ויסודיים מאוד - תרומת השקלים, הקטרת הקטורת, מצוות השבת, חטא העגל, תחנוני משה שאלוקים יסלח לבני ישראל על חטאם, פרשת המועדים, ירידת משה מן ההר עם הלוחות השניות, ועוד.
הנושא הראשון המוזכר בפרשה הוא "פרשת שקלים", וכך כותבת התורה: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ להשם בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ - כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה להשם" (שמות ל יב-יג).
לפני שנבין את עצם הפסוקים, נקדים ונזכיר, שלמרות שבסדר הפרשה מופיעה קודם פרשת שקלים ואחר כך פרשת חטא העגל, הסדר הכרונולוגי היה שונה – קודם העם חטא בחטא העגל, ורק לאחר מכן ציווה הבורא על פרשת שקלים ומפקד של בני ישראל. מהי פרשת שקלים?
לאחר חטא העגל, שבעקבותיו נהרגו כשלושת אלפי איש, ציווה הבורא את משה לספור את בני ישראל. מטרתה המרכזית של הספירה היא הבעת חביבות של כל אדם ואדם מישראל, להבדיל, כפי שאדם סופר חביבות שוב ושוב שטרות של כסף. כיצד מתבצעת הספירה? על כל אחד לתת מחצית השקל לתוך קופה משותפת, וכשכולם מסיימים לתת, סופרים את חצאי השקלים וכך יודעים את מספר הנפשות.
מטרת נתינת חצאי השקלים, איננה רק אמצעי לדעת את מספר בני ישראל, אלא היא נועדה גם עבור מספר מטרות קונקרטיות - עבור אדני המשכן (בסיסים מכסף, עליהם היו מונחים קרשי המשכן), עבור קרבנות התמיד שהוקרבו מידי יום בבוקר ובערב, ועבור אחזקה שוטפת של המשכן. מה שמעניין, שהתורה כותבת, שנתינה זו שימשה גם בתור "כופר" לנפש – "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ להשם" (שמות ל, יב). התרומה הזו ניתנת תמורת החיים עצמם.
אין זה פשוט כפי שזה נשמע. הנתינה הזו היא לא עניין של "מכס" וכופר נפש שאנו מכירים, שאנו משלשלים מטבעות לבורא עולם עבור נפשותנו ועבור הזכות לנשום אוויר בעולמו הגדול. מה כן?
חכמים במדרש כותבים דבר מעניין: "כיוון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "ונתנו איש כופר נפשו", אמר לו משה: מי יוכל לתת כופר נפשו? "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד). כלומר, אדם ירצה לתת תמורת נפשו את כל מה שיש לו, כך שכשמשה שמע שעל בני ישראל לתת כופר לנפשם, הוא שאל את הבורא כיצד יתכן הדבר? וכי אדם מסוגל לתת משהו תמורת נפשו? הרי כל הכסף והזהב שבעולם לא שווים את נפש האדם? מה ענה הקדוש ברוך הוא למשה? "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן: זה יתנו" (במדבר רבה יב). אני לא דורש מאדם משהו שהוא אינו מסוגל לעמוד בו. "זה יתנו" – "רק" מחצית השקל.
מוסר השכל גדול יש כאן. המשנה במסכת אבות אומרת כך: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה (אבות ב, טז). בשר ודם אינו מסוגל ליצור דבר שלם, אולם אין זה פוטר אותו מלעשות מה שהוא כן מסוגל לעשות. נכון שאדם לא מסוגל להשיב לבורא ולהכיר לו טובה באופן מושלם, אולם אין זה פוטר את האדם מלעשות מה שהוא כן יכול לעשות.
שלמה המלך כותב בספר משלי: "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ - עֲשֵׂה" (קהלת ט, י). מה שאתה יכול לעשות בכוח שלך – תעשה. הקדוש ברוך הוא יודע שאדם לא יכול לתת כופר בעד נפשו, אבל חצי שקל הוא כן יכול לתת, וזה מה שנדרש ממנו. ישנה תפילה מפורסמת הנאמרת בשבת - "נשמת כל חי". זהו פרק הודאה לבורא עולם. בתוך השירה אומרים אנו כך: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ השם אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ...". אנו מודים בעובדה, שהכלים שניתנו לנו, קטנים מלהכיל ומלבטא את הכרת תודתנו לבורא עולם, ומיד לאחר מכן אנו אומרים: "עַל כֵּן, אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ".
האם אין כאן סתירה? בהתחלה אנו אומרים שאין באפשרות האברים שלנו להודות לבורא, ולכן מה הפתרון? שהאברים הם אלו שיודו לבורא...
התשובה היא, שזה אמת וזה אמת. ברור שגם אם פינו יהיה מלא שירה כים וידינו יהיו פרושות כנשרי שמים, לא נספיק להודות לבורא על כל הטוב אשר הוא גומל אותנו בכל רגע נתון, אולם מחובתנו להודות לו עם הכלים המוגבלים שכן יש לנו, במקסימום האפשרי.
נוסח תפילה זה מבטא את מה שהזכרנו. אלוקים לא מבקש "כופר נפש" על פי שוויה האמתי של הנפש, אלא רק מחצית השקל.
כל ברכה שאדם מברך לאלוקיו לפני האכילה, כל תפילה שאדם מתפלל וכל מצווה שאדם מקיים, זהו בעצם "מחצית השקל" שאנו מסוגלים לתת בכל יום.
נראה נקודה נוספת.
הסכום של מחצית השקל, היה קבוע ולא ניתן לשינוי. גם מי שחשקה נפשו לתרום יותר – "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (ל, טו). לנתון זה ישנה משמעות: עם ישראל כולו שווה בפני השם. אין אחד שלו יש חלק גדול יותר בבניית הפזאל של עם ישראל מאשר חבירו. כולם שווים בפני הבורא! לא לחינם תרומה זו נועדה לאדני המשכן, עם ישראל כולו מחזיק את המשכן באופן שווה. נכון שבמשכן עצמו כל אחד יכל לתת כפי יכולתו ואיך שליבו חפץ, אולם ביחס לבסיס, לעיקר, הכלל כולו מחזיק את משכן השם באופן שווה. האדם לא נמדד בכמה כסף יש לו באופן אישי, אלא לפי מידת פעולתו למען המקדש הכללי.
ממחצית השקל הביאו גם את קרבנות התמיד, והם גם נועדו לאחזקה כללית של המשכן. באופן סימבולי, זה אומר כך: על האדם ליטול חלק לא רק בבנייה הראשונית של המשכן, שאין ספק שכולם התלהבו ותרמו בהתרגשות ובחפץ לב – לבנות בית לשם, אלא על האדם לזכור, שגם בחיי השגרה, בקרבן התמיד שהכהן הקריב בכל בוקר ובכל ערב לכל עם ישראל, כדאי שיהיה לו חלק בהחזקת השכינה בעולם, והיטיב להגדיר זאת הרב הירש: "להקים משכן – אין לך משימה קלה מזו. נוצר רגע בודד של התלהבות, אווירה נוחה להתרמה, האוחזת ברבים וגורפתם בשאון גלי ההתרגשות, וכבר עומד המשכן על תילו. ואולם, מאידך, אין דבר קשה יותר מלשמור על ההתלהבות הארעית הזו במשך שנים רבות, במשך עשרות ומאות בשנים ולעולם. להפעיל את ההתלהבות הזאת אף לאחר סיום בנייתו של בית המקדש למען עבודתו, לצורך הגשמת כל המטרות שלמענן נוצר ובלעדיהן הריהו מיותר לחלוטין. לא לאפשר להתלהבות והתמכרות זו כי תצטנן, תתרפה, ולא לתת לבית המקדש ומטרותיו להתיישן ולהתנוון חס ושלום... להחיות את להב הקודש בדמנו דבר יום ביומו, כדי לשמור על רעננותו וחיוניותו כביום יריית אבן הפינה, להקריב יום יום את קרבן התמיד באותה מידה של התרגשות ונכונות שאפפו את כל העם, עני כעשיר, ביום בו הונחו אדני הכסף כיסודות לקירות הקרשים של המשכן" (רבי שמשון רפאל הירש, "במעגלי שנה" ח"ב, עמוד קלא).
רמז נוסף יש בפסוק: "וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ". "ונתנו איש" – זו הסיסמה הקוראת לאדם. שאדם יתן את עצמו עבור הכלל. אף ביצורים בדרגות נחותות מהאדם עד לאבק פורח, אין בהם אף אחד המתקיים בהוויתו למען עצמו בלבד. אפילו היצורון הזערורון ביותר, ממלא תפקיד מסויים באושר הכלל – ובדרך כלל זה אפילו לא בידיעתו. ריבונו של עולם מאחד את מיליוני שאיפות הפרט, לחטיבה גדולה אחת – מִ קדש השם. זהו הרמז בתרומת "מחצית השקל". כמה שאדם יתן – הוא לא יצליח להגיע לדבר שלם. תמיד הוא יהיה צריך את עזרת החבר, את הירתמות הכלל.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן