קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

נק' חיבור- למצות את היכולות

בפרשת "כי תשא" מתואר אחד האירועים העצובים ביותר בהיסטוריה היהודית – חטא העגל.

לאחר מעשה העגל, משה רבנו – "הרועה הנאמן", התחנן לאלוקים שיסלח לעם ישראל על חטאם. אלוקים קיבל את תחנוניו אולם הודיע לו: "וּבְיוֹם פָּקְדִי - וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטּאתָם" (שמות לב, לד). מה הפירוש " וּבְיוֹם פָּקְדִי - וּפָקַדְתִּי "? רש"י מביא את דברי התלמוד (סנהדרין, קב): "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד" – שמעתי לתפילתך ולא אכלה את בני ישראל, אולם "תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל".

חסד עשה עמנו הבורא, שהוא לא פרע את כל החוב מיד אלא "בתשלומים" ובמנות קטנות. בכל צרה שתהיה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, ייפרע להם מעט מעוון העגל. כל אסון שהיה ושיהיה אי פעם לעם היהודי, החל מחורבן הבית וכלה במלחמות ישראל האחרונות, כולל בתוכו אחוזים מסוימים של פירעון "ותשלום" עבור מעשה העגל.

*

משה התחנן לבורא שימחל לבני ישראל על חטאם, והתנהל ביניהם דו-שיח מרתק, שבמהלכו לימד הקדוש ברוך הוא את משה את שלוש עשרה מידות של רחמים שהוא מתגלה דרכן. מה הן אותן שלוש עשרה מידות הרחמים? "השם השם, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָון וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

משמעות עמוקה וסתרי תורה רבים טמונים בי"ג מידות של רחמים, וכדאי לעיין בדברי רבותינו המבארים כל מידה ומידה.

התורה מספרת, שכשמשה למד את שלוש עשרה מידות של רחמים, הוא התפעל כל כך והוא מיהר לקוד ולהשתחוות: "וימהר משה, ויקוד ארצה וישתחו". התלמוד (סנהדרין קיא) שואל, מה ראה משה שגרם לו להתפעלות גדולה כל כך, עד כדי קידה והשתחוויה? עונה התלמוד: "ארך אפיים ראה". משה התפעל ממידת "ארך אפים". משמעותה של מידת "ארך אפיים" בשפה שלנו, היא אורך רוח וסבלנות. הקדוש ברוך הוא סובל (מלשון סַבַּל הנושא על גבו משא) את העולם ומאריך אף לרשעים.

העולם כולו - על מרכיביו הרבים - הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. הוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, הוא משכלל את הבריאה ומעמיד את השמים, הארץ וכל אשר בהם. כל בני האדם ניזונים וחיים מחסדו בכל רגע נתון, ולמרות שהרשעים מנצלים את הכוחות שניתנו להם מהבורא כדי לפעול נגד רצונו, הוא מאריך אף ולא מענישם לאלתר.

משה התפעל כל כך ממידה זו, עד כדי כך שהוא קד והשתחווה. מידה זו הבהירה לו, שבני ישראל סרבנים וטרחנים ואין אפשרות להנהיג את האומה בלעדיה. אכן, ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה כיצד מידה זו נחרטה עמוק בתודעתו של משה, והוא הנהיג את כלל ישראל מתוך אורח רוח וסבלנות אין קץ. מידה זו "קריטית" לכל מנהיג בישראל. כל מנהיג מוכרח להצטייד בארך אפים ובסבלנות. כשחושבים על כך, כל אדם הוא בעצם מנהיג בצורה כזו או אחרת – בביתו, במקום עבודתו וכדומה. הבה נאמץ מידה זו ונהיה קצת יותר עם אורך רוח וסבלנות כלפי הסובבים אותנו.

*

בפשטות נדמה לנו, שמידת "ארך אפיים" רלוונטית רק כלפי רשעים, שהקדוש ברוך הוא מאריך אף ואינו מענישם במהרה. אולם אין זה נכון. התלמוד כותב שמשה התפעל מ"ארך אפיים לצדיקים" - כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב ארך אפיים. אמר לפניו: רבונו של עולם, ארך אפיים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים". "ארך אפיים" לרשעים מבינים אנו היטב, וכפי שהתבאר. אולם מה פשר "ארך אפיים" לצדיקים? איזו טענה ותביעה יש על הצדיקים, עד שהקדוש ברוך הוא צריך לכבוש כעסו ולהאריך אפו גם עבורם? התביעה על הצדיקים היא על כך שהם לא ניצלו עד תום את הכישרונות והיכולות שחנן אותם הבורא. נכון שהם כבר ניצלו כישרונות רבים, אולם עדיין נשארו בתוכם כוחות רבים שטרם באו לידי מיצוי. אילו היו מנצלים את כולם, הם יכלו להתעלות הרבה יותר. הקדוש ברוך הוא, שהוא יוצר רוחות ונפשות, הוא הקובע לכל אדם את תפקידו בעולם הזה והוא היודע תעלומות לב. רק הוא יכול להעריך כמה הצדיקים לא הוציאו לפועל את כל הפוטנציאל הגלום בהם, ועד כמה לא השכילו להגיע אל מה שהם היו מסוגלים להגיע. גם כלפי אותם צדיקים מתנהג הבורא ברחמים ומאריך להם אפו.

בספרי מחשבה כתובה ידיעה נוספת שכדאי להיות מודעים אליה. אותם כוחות חיוביים הטמונים בתוככי האישיות, אם אדם לא מנצלם כראוי, בסופו של דבר הם יחזרו אליו כבומרנג ומבחינה רוחנית הם ייהפכו לכוחות שליליים שיזיקו לעולמו הרוחני. כל זמן שהנשמה מלובשת בתוך הגוף אין האדם מרגיש זאת, אבל אחרי פטירתו אדם יראה את כל חלקי נשמתו שלא באו לידי ביטוי והם נשארו חבויים, והם יתבעו את האדם על כךמדוע לא ניצלת אותנו? (ספר "ערבי נחל", פרשת ויקהל. כעין זה כותב ה"אור החיים" תחילת פרשת "ויחי", על הפסוק "הן קרבו ימיך למות"). זו כוונת התלמוד שמשה רבנו התפעל מהנהגת "ארך אפיים" של הבורא גם כלפי צדיקים. הקדוש ברוך הוא מאריך אפו גם לצדיקים שלא נצלו את כוחותיהם עד תום ולא הוציאו מן הכוח אל הפועל את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם.

מי לנו גדול כמשה, אשר למד תורה מפי הבורא בעצמו במשך ארבעים יום וארבעים לילה, הנביא הגדול ביותר בהיסטוריה שזכה למראות רוחניים הגדולים ביותר שבן אנוש מסוגל לראות, ועם כל זאת הוא אומר על עצמו: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" (דברים ג, כד). משה מרגיש שכל מה שהוא למד וכל הידיעות האלוקיות שהוא רכש זו רק ההתחלה.

אין סוף לחכמת התורה. אדם לא יכול להגיד לעצמו – "זהו, למדתי מספיק". תמיד יש לאן להתקדם. גם ביחס לדוד המלך רואים אנו את אותו עקרון: "אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד בני, אתה עשית רצוני ולא עשית כל רצוני" (תנא דבי אליהו רבה, ג). מבהיל הדבר.

אף על פי שדוד קילס את הבורא והוא אמר שירות ותשבחות בכל כלי נפשו, הקדוש ברוך הוא - שהכל גלוי לפניו, יודע שנשאר משהו בנפשו שלא בא לידי גילוי ולא יצא החוצה בעולם הזה. דוד מעיד על עצמו: "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ, אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְותֶיךָ" (תהלים קי"ט). וכי דוד גר היה? דוד המלך, שאמר את כל השירות, התשבחות והמזמורים, יכול לכנות את עצמו "גר"? התשובה היא שכן. דוד היה עוסק בתורה ומתעלה בסולם העלייה, הוא השיג השגות על גבי השגות וגילוים על גילויים בכל יום ויום, אולם יחד עם הרגשת העלייה וההתעלות הייתה מלווה ואופפת אותו הרגשה של גרות והעדר ידיעה לגבי העולם הרוחני שטרם הצליח לגשת אפילו לשעריו. דוד הכיר בערכו והוא שמח והודה לבורא על העולמות שכן נפתחו בפניו, אולם לגבי השערים שעדיין היו נעולים בפניו הוא הרגיש ממש כגר שזה עתה מתחיל את צעדיו בדרך התורה, וכתינוק שנולד שאינו יודע בין ימינו לשמאלו.

כל אדם בטרם נוצר, קבעו לו בשמים "אורות" שעליו לפתחם, לנצלם ולהביאם לידי גילוי כאן בעולם הזה. על האדם להוציא מן הכוח החבוי והגנוז בתוכו, את כל מה שאצור בו אל מחוץ לגופו ונפשו. יש כאלה שאוצר האורות שלהם נשאר סגור וחתום בתוככי נפשם, הם לא התחילו לפתוח אותו והכל נשאר סתום. כמו שהם באו לעולם כך הם יוצאים ממנו. או שרק חלק מאוצר זה יצא לפועל אבל לא כולו. על כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "ותן חלקנו בתורתך", שנזכה לנצל עד תום את כל האור הפרטי והאישי שהוענק וניתן לנו.

כמה חשובה ידיעה זו. כאשר אדם מודע לכך שהוא לא יודע הכול, הוא מביא על עצמו רק ברכה. הוא זוכה למידת הענווה שהיא המידה הטובה ביותר מכל המידות הטובות (רמב"ן באיגרתו לבנו), ורק ככה הוא יכול להתקדם עוד ועוד.

התלמוד (סנהדרין סח ע"א) מספר: "כשחלה רבי אלעזר, נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו... נטל (רבי אלעזר) שתי זרועותיו והניחן על ליבו ואמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשני ספרי תורה שנגללין". רש"י מבאר את כוונתו: "כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני". רבי אלעזר הצטער על כך ש"הספר הולך להיגלל" ו"הכתב" שעדיין לא בא לידי גילוי אצל תלמידיו יישאר חבוי לעד. רבי אלעזר, עם כל צדקותו ולמרות כל התורה שהוא כן הצליח ללמד, מתחרט ומצטער על כך שהספר הולך להיגלל והכתב שעדיין לא יצא החוצה יישאר עלום.

על כל אחד ואחד לדאוג ש"ספר הנפש" שלו יישאר פתוח, ושהאותיות הכתובות בו יפרחו למקומן הראוי.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן