קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' סיון התשפ"א
Smaller Default Larger

אותיות פורחות באוויר

ההיסטוריה עמוסה באנשים וקבוצות שלחמו למען החירות. חירות מדיקטטורה, מחוסר שוויון ומכבלים רבים נוספים.
נהרות של דם נשפכו על מזבח אידיאולוגיית החירות, וזאת מהסיבה שהנפת דגל החירות הייתה כיסוי לכוונות שונות לגמרי, כמו כבוד או כל אינטרס אחר. כבר בראשיתה של האנושות עדים אנו לעוצמת השאיפה לחירות. אדם הראשון נצטווה לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, אולם הוא בחר להיות "בן חורין" ממגבלה זו וכן לאכול ממנו.
טבע החירות והשאיפה לעצמאות מוטבעים באדם עוד מיום היוולדו, אולם כולנו מבינים, שפעמים רבות חירות אמתית היא דווקא ההגבלה. אין שעבוד וחוסר חירות יותר מאשר אדם הכנוע וכפוף לרצונותיו החומריים, ואין לך בן חורין יותר מאדם המסוגל להשליט את שכלו על גופו.
פרשת "כי תשא" מתארת את ירידתו של משה מהר סיני (לאחר ארבעים יום ממתן תורה), כשבידו שני לוחות הברית. כשמשה ירד וראה את העגל אשר עשו בני ישראל, הוא הבין שהם אינם ראויים עדיין לקבלת הלוחות והחליט לשוברם. כיצד הלוחות היו נראים? מתארת התורה כך: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו-טז).
נעיין בפרטים לאור דבריו של רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לפסוקים אלו, ונראה כיצד הם רלוונטיים לחיינו. הפרט הראשון הוא: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים". בפשטות, כוונת התורה לשני דברים. א. הכתב לא היה חרוט על האבן עד עומק מסוים בלבד, אלא מפולש מצד לצד. זו הכוונה "כתובים משני עבריהם". ב. בטבע הדברים, כאשר יש כתב בצד אחד (בין כתב מפולש ובין כתב רגיל), ניתן לקרוא את הכתב רק מצד אחד, אולם בלתי ניתן לקרוא אותו מן הצד השני. מן הצד השני הכתב נראה הפוך (כמו שמעמידים כתב מול מראה). אולם בכתב שבלוחות הברית היה נס – "מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים", כלומר, אפשר היה לקרוא את הכתב משני הצדדים בצורה נכונה וברצף תקין (תלמוד בבלי שבת, קד ע"א). זו כוונת הפסוק: "כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים".
התלמוד שם מביא אמרה נוספת, הנגזרת כתוצאה משתי הנקודות שהזכרנו: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות, בנס היו עומדים". כלומר, כיוון שהכתב היה מפולש מצד לצד, יש שתי אותיות שאינן יכולות להתקיים ללא נס. אילו אותיות? מ"ם וסמ"ך. מדוע? משום ששתיהן ותיות סגורות לגמרי, כך שאם הכתב היה מפולש, החלק הפנימי לא יכול היה להחזיק מעמד, שהרי בדרך הטבע, התוך של האות היה צריך להישמט מהם וליפול ארצה.
אגב, זו הסיבה שהתורה קוראת ללוחות "לוחות העדות". הנסים שהזכרנו היוו עדות לכך שהלוחות היו כתובים באצבע אלוקים. מה מסמלים כל הנסים הללו? מהי משמעות הכתב המפולש שהיה נקרא משני צדדים, ושל אותיות מ"ם וסמ"ך שהיו עומדות בנס? הכתב המפולש שהיה נקרא משני צדדים, סימל את ה"שוויון" של משה והעם ביחס לאלוקים. כלומר. אם לוחות העדות היו כתובים רק מצד אחד, הרי שהאיש שעליו לקרוא באוזני העם את החוקים הכתובים עליהם, מעמדו יהיה בחזקת מעמד עליון ביחס אל המון העם המקשיב לדבריו. שהרי רק הוא רואה את הכתב ואת נוסח החוקים, והמון העם שומע באזניו את מה שהוא רואה בעיניו. במילים אחרות – הוא היה מצטייר כמתווךבין רצון הבורא לעם. אולם לא כך היה! הכתב היה נקרא בשני הצדדים, לאמור – שהכתב מופנה אל משה עצמו, בדיוק כפי שהיה מופנה כלפי העם.
באיזשהו מקום, מתבטל מעמדו של משה כמתווך, ומשה עצמו נכנס אל חוג העם. העם יכול לקרוא את הכתב באזניו של משה, בדיוק כפי שמשה קורא את הכתב באזני העם. כעת, גם אם משה "ייעלם", התורה מתייצבת בפני העם ולעיני כל איש ואיש בכל רגע.
הנתון הזה קיבל מישנה תוקף לאור מה שקרה מיד בירידת משה. כשמשה ירד מן ההר עם הלוחות הנושאות את המסר הזה, והוא ראה את העם רוקד סביב העגל, היה זה אנטיתזה לכל רעיון הלוחות. שהרי מדוע העם עשה את העגל? "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). משה התעכב מלשוב (לפי חישוב הזמן המוטעה שלהם), ובני ישראל הרגישו אבודים בלעדיו. חוץ מתחושת האובדן של מנהיגותו הפיזית של משה, שהרי בורא עולם עשה דרכו את כל נסי המדבר, הם גם הרגישו אבודים מבחינה רוחנית. הם חשבו שללא משה הם אינם יכולים יותר להתקדם מבחינה רוחנית.
המסר מעובדה זו הוא עצום: התורה פונה באופן בלתי אמצעי אל כל אחד מבני העם! כל אחד יכול ללומדה בכל רגע נתון, ואל לו לאדם לחשוב, שהתורה מתאימה למישהו אחד יותר מאשר היא מתאימה לו. כל אדם יכול לקבל אותה באופן בלתי אמצעי וללא תנאים. התורה "נגישה", וניתן לחיות לאורה החל מרגע זה. הפרט השני, שמ"ם וסמ"ך שבלוחות היו עומדים בנס, נושא אף הוא משמעות סימבולית מרתקת. אצל כל סוגי הכתב, החומר נושא את הכתב. הדוגמא הפשוטה היא דיו על נייר. בלתי אפשרי לכתוב באמצעות דיו על אוויר. מוכרחים חומר שיכיל את הכתב, הן בכתב רגיל והן בחריטה. גם בכתב מפולש, מוכרח להיות חומר סביב האותיות, והחומר שמסביב יוצר את צורת האות. אולם בלוחות העדות, המ"ם והסמ"ך עמדו בנס. כלומר, האוויר החזיק את החומר. לא החומר החזיק את האות, אלא האות החזיקה את החומר.
המשמעות הסימבולית היא מדהימה. זו המהות העיקרית של התורה - "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". המילה חרות אינה כתובה עם האות טי"ת – "חרוט" מלשון חריטה, אלא "חרות", כך שניתן לקוראה גם מלשון "חֵרות" – בני חורין. זו כוונת דברי המשנה: "אל תקרי חַרות אלא חֵירות" (אבות ו, ב). תורת השם מביאה חירות אמתית לנושאיה. לא רק שהכתב של הלוחות אינו תלוי בחומר, אלא ההיפך – הכתב שולט בחומר ונושא אותו.
אדם מורכב מגוף ונשמה - "כתב וחומר". כשאדם מקבל על עצמו לצעוד בדרך התורה, הוא בעצם בוחר שה"כתב" שבו ישא את החומר שבו, ועל ידי כך הוא נעשה "בן חורין". "חורין" מלשון "חוֹר". אותו אדם נעשה "בן חורין", כלומר – הוא הבין את המסר של חורי הלוחות, שניתן לגרום לכך שהרוח תישא את החומר. כל אחד מאתנו יכול להיות בן חורין. אחד מעשרה הרוגי מלכות, היה רבי חנינא בן תרדיון. כשהוציאו אותו להריגה בשריפה, שאלו אותו תלמידיו מה הוא רואה. רבי חנינא ענה תשובה מדהימה: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות" (עבודה זרה יח ע"א). כלומר, הקלף אמנם נשרף, אולם האותיות הכתובות בו אינן נמחקות, אלא פורחות. רבי חנינא התכוון לתאר את הסיטואציה בה הוא נמצא כעת, כשמוציאים אותו להורג. אמנם מוציאים אותי להורג, אולם האש יכולה לכלות רק את הגוף, ולא את התוכן. זהו בן חורין אמתי.
בן חורין זהו אדם שהאש אינה מסוגלת לכלות אותו, שהרי הוא אינו תלוי בחומר אלא להיפך – החומר משרת אותו.
כעת נבין דבר נוסף.
עוד בטרם ירד משה מן ההר, אלוקים הודיע לו שבני ישראל חטאו בעגל. למרות שמשה ידע זאת, הוא ירד אל העם עם לוחות הברית. רק כאשר משה ראה בעיניו את עם ישראל סביב העגל, הוא שבר את הלוחות – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). ידועה השאלה, הרי משה ידע על חטא העגל עוד לפני שהוא ירד אל העם. מדוע אם כן הוא שבר את הלוחות רק כאשר ראה את העגל בפועל? מה התחדש למשה כאשר ראה את העגל בעיניו, מעבר למה שהיה ידוע לו עוד טרם רדתו? תשובות רבות נתנו לשאלה זו. אולם לאור הדברים הללו, יש כאן תשובה מעניינת.
התורה כותבת, שלאחר חטא העגל - "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו). רש"י מבאר, ש"ויקומו לצחק" הכוונה לגילוי עריות ושפיכות דמים. אם כך, אכן משה שמע מהבורא על חטא העגל, אולם בתחילה סבר משה שבני ישראל טעו בשכלם באמונת הבל אלילית. חשב משה – אני ארד למטה עם הלוחות, אעמיד את העם על טעותו, אלמד אותם דעת והם יבינו את אפסיות האלילים. אולם משה ראה שחוץ מעבודת האלילים יש משהו נוסף - אמונת ההבל השכלית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר וההוללות החושנית.
כאשר ראה משה את ההוללות החושנית – את העגל והמחולות, הוא הבין שבני ישראל עדיין אינם ראויים לקבל את התורה. קשה יותר לתקן את חושניות היצר, מאשר את טעות עבודה זרה (ניתן לעיין בספורנו). בני ישראל היו כעת במצב הפוך מבני חורין. רוחם לא נשאה את גופם אלא ההיפך. כל עוד שהם מנוגדים ל"בני חורין" – בלתי אפשרי לתת להם את לוחות העדות, אשר היו "חֵ רות על הלוחות".
הרב יעקב גלניסקי מוסיף רעיון מיוחד, כדרכו (ראיתי בספר "במסילה נעלה", של הרב דב בערל ווין). התורה כותבת שבני ישראל עשו את העגל, כיוון שמשה התעכב מלשוב – "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). אהרן ידע שבני ישראל טעו בחישוב הזמן ומשה אמור לשוב למחרת, לכן הוא ניסה "לסחוב" את הזמן והוא אמר לבני ישראל "וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג להשם מָחָר" (לב, ה). השורש לחטאי בני ישראל בהיסטוריה הוא שמשה "מאחר". כלומר, היהדות מיושנת, חלילה, ולדעת המבקרים הללו – חכמי ישראל שייכים לדור הישן והם אינם מבינים בבעיות העכשוויות. בכל דור ודור הם מנסים לפתח "עגל" שיהווה אלטרנטיבה למסורת ישראל. הם טוענים – הבה נחשוב על המחר, על עתידנו ועתיד ילדינו. הבה נעזוב את הדרך הישנה ונתעדכן בחוקות הגויים. אולם מהר מאוד הם מגלים, שהמחר לא טומן בחובו את רעיון התעתועים שלהם ואת דמיונות השווא, אלא ההיפך – המצב רק הולך ונהיה גרוע. אין ספור אידיאולוגיות ושיטות קמו ולאחר מכן הפכו לאבק דקיק.
אהרון עונה להם – "חג להשם – מחר", המחר האמתי הוא השם. העתיד האמתי הוא רק בורא עולם ותורתו, זהו הדבר היחידי שיהיה קיים לנצח.
כמה נכונים הדברים.
מי ייתן ונהיה כולנו בני חורין.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן