קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ל' תשרי התשע"ח
Smaller Default Larger

מפ"ש אל חיי המעשה -לא לשכוח לזכור

אחת התכונות שהטביע בנו בורא עולם, היא השכחה.
במבט שטחי, השכחה נתפסת כתכונה שהיינו מעדיפים להסתדר בלעדיה. אולם זה וודאי לא נכון. חסד עצום עשה עמנו בורא עולם, בכך שהוא הטביע בנו את תכונת השכחה. אבוי לנו, אם כל האירועים החולפים עלינו, היו צרובים ושמורים בזכרוננו באותה עוצמה של רגע החוויה הראשון. דוגמא: פלוני נתפס בקלקלתו על ידי חבריו, והוא הוצף בבושה עוצמתית מפני חבריו ויותר גרוע – הוא מתבייש מעצמו. ללא השכחה, תחושת הבושה הייתה נשארת באותה עוצמה וללא הפסקה. אדם נורמלי לא מסוגל לעמוד בזה. תכונת השכחה גורמת לאבק הזמן להצטבר על אירועי העבר, ולהשקיעם אט אט במצולות הזיכרון.
כמו כל מידה ממידות האדם, למרות היותה תכונה מבורכת, עלולה היא גם להוות מכשול. משום שכשאדם שוכח את הבושה הישנה, עלול הוא לחזור שוב ושוב על מעשיו השליליים.
רבי יצחק ערמאה (בספרו "עקידת יצחק" על פרשת תצווה), מחלק את פעולות האדם ביחס לתכונת השכחה לשלושה חלקים: א. פעולות טבעיות. ב. פעולות מידתיות. ג. פעולות לימודיות.
פעולות טבעיות, הן כל אותן פעולות שאינן תחת שליטת האדם אלא נעשות מאליהן. דוגמא: פעימות הלב, פעילות אברי העיכול וכדומה. ביחס לסוג פעולות אלו, לא שייך המושג שכחה, שהרי הן נעשות מאליהן גם כאשר אדם שקוע בשינה עמוקה. שום אדם לא אומר "שכחתי להפעיל את הלב" או "שכחתי להפעיל את חוש המישוש". כמובן, כיוון שבלתי ניתן לשכוח אותן, ממילא גם לא שייך לצוות על זכירתן.
הסוג הנוסף של הפעולות הוא פעולות לימודיות. פעולות אלו, הן כל ההנהגות הטובות ודרכי הנימוס שהורי האדם ומחנכיו חינכו ולימדו אותו לעשות, פעמים אף בניגוד לרצונו, למען ישיג על ידן מטרות חיוביות. פעולות אלו הן אינן טבעיות, שייך בהן שכחה וממילא ניתן לצוות על זכירתן.
הסוג השלישי הוא פעולות מידתיות. כלומר, פעולות הנובעות ממידות ותכונות האדם. דוגמא: מי שטבועה בו מידת הרחמנות והנדיבות, יחמול וירחם על זולתו שהוא איש עני ואביון, ואילו אדם שטבועה בו תכונת האכזריות, יקפוץ את ידו מאחיו האביון ויאטום את אוזנו משמוע צעקתו.
ביחס לסוג פעולות אלו, באופן עקרוני שייך בהם שכחה וזכרון, אולם כשאדם מחליט להחזיק במידה מסוימת, למרות שהיא לא הייתה מונחת בו בטבעו, לאט לאט לא יהיה צורך לצוות עליו לזכור לעשותן, שהרי הרגל נעשה טבע.
כשאדם מחליט להתחיל לשים לב לרגשות השני, לתת צדקה לעני וכדומה, יתכן בהחלט שיהיו זמנים בהם הוא ישכח מהנהגות אלו, אולם ככול שיחלוף הזמן, והוא ירגיל עצמו שוב ושוב במידות אלו, הם יהפכו להיות חלק בלתי נפרש מאישיותו, וכמעט שהוא לא יהיה זקוק יותר לתזכורות עבורם. דוד המלך אומר בספר תהלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָים, תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז). כלומר, אדם מסוגל להחליט לזכור דברים מסוימים ולא לשכוח אותם, כפי שהוא לא מסוגל לשכוח מקיומה של ידו הימנית.
כלפי מה הדברים אמורים? מצוות התורה מחולקות אף הן לכמה סוגים. יש מצוות "טבעיות", הטבועות בנפש האדם כמו "לא תרצח", "לא תגנוב" ועוד. ביחס לסוג מצוות אלו, באופן כללי ובדרך כלל, אדם לא זקוק לתזכורות כדי לקיימן (הרחבנו על כך בעבר, שגם לאיסור "לא תרצח" יש רבדים ועומקים מעבר למשמעותו הפשוטה, וגם אותם שייך לשכוח, אולם בכל אופן, איסור רציחה ודומיו טבועים בכל אדם בעל שכל, בדרך כלל). אולם אין ספק, שרוב מצוות התורה, הן אינן מצוות טבעיות, ולא כולן קשורות למידות ותכונות. רוב מצוות התורה הן מצוות "לימודיות" שעלינו לקיימן רק כי כך ציווה הבורא.
ממילא, מטבע הדברים, סכנת השכחה די נפוצה בהן, ועלינו לגרום לכך שנזכור אותן ולא נשכח לקיימן. בתורה ישנן מצוות רבות הקשורות לזכרון: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג, ג), "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז) ועוד.
כשהתורה מצווה "זכור", כוונתה בעיקר לעשיית פעולות שיעוררו את הזכרון. דוגמא: התורה מצווה על שמירת יום השבת, על כל פרטיה ודקדוקיה, ושמירה זו תגרום לנו לזיכרון על מציאות הבורא בעולם. התורה ציוותה על מצוות תפילין, ומצווה מעשית זו אמורה לעורר את הזיכרון של יציאת מצרים, וכן במצוות נוספות.
קיום המצוות והפעולות הללו, פעם אחר פעם, אמורים להביא את האדם לזיכרון אחד ארוך אשר אמור להיחקק באישיותנו כאותן פעולות טבעיות. דוד המלך קורא למצוות "אור" ו"נר": "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קיט), עבור דוד, התורה והמצוות הם כמו נר ואור, שבלעדיהם יש לו חושך. דוד הגיע למצב בו הוא לא מסוגל לשכוח ממצוות התורה, כפי שאדם לא מסוגל ללכת בחושך, לכן הוא אמר: "לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ, כִּי בָם חִיִּיתָנִי" (שם), מבחינתו המצוות הם כמו חיים, ואדם לא יכול לשכוח שהוא חי.
מצווה ועוד מצווה, לימוד ועוד לימוד, מביאים את האדם למצב זה.
פרשת תצווה, ממשיכה לעסוק בענייני בניית המשכן, והיא מתמקדת בעיקר בבגדי הכהונה – בגדים מיוחדים שהכהנים נצטוו ללובשם בעת עבודתם במשכן.
הזכרנו לא פעם, שכל מצווה הכתובה בתורה, גם אם בלתי ניתן לקיימה היום באופן מעשי (כתוצאה מחורבן בית המקדש וכדומה), הרעיון והמוסר העומדים מאחורי המצווה רלוונטים ואקטואליים לנצח. ואכן, ביחס לבגדי הכהונה התורה מדגישה את נצחיותם: "חֻקַּת עוֹלָם, לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (שמות כח, מג).
צורתם המדויקת של בגדי הכהונה ואופן עשייתם, מקבילים לעולמו הרוחני של האדם וכפי שהרחבנו על כך בפרשת תרומה בקשר לכלי המשכן. "בגדים" אף מייצגים את הנהגות האדם – "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" (קהלת ט, ח) ופסוקים נוספים. ניתן לעיין במפרשים הרבים ולראות את הרלוונטיות של בגדי הכהונה לחיי היומיום של כל אחד מאתנו.
אחד מבגדי הכהן הגדול היה חושן המשפט. חושן המשפט היה עשוי מבד רקום מחוטים יקרים של זהב, תכלת וארגמן, שני ושש. צורתו הייתה ריבוע, ושובצו בו בתוך משבצות של זהב שנים עשר אבנים יקרות, עליהם היו חרוטים שמות השבטים. ביחס לחושן המשפט שאהרן נשא על חזהו התורה כותבת: "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי השם תָּמִיד" (שמות כח, כט) – "שיזכור השם זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם" (ספורנו). מה הכוונה "זכרון לפני השם"? וכי הבורא זקוק לתזכורות חלילה? וודאי שלא! אולם התורה מלמדת את האדם, כשם שהבורא מניח לפניו "זכרונות" תמידיים כדי לברך את עמו, כך על האדם להניח לפניו תזכורות באופן תמידי כדי שיקיים את מצוות התורה, וקיום מצוות התורה יזכירו לו את בורא עולם.
התלמוד כותב: "מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים" (ערכין טז ע"א). מכנסי הכהן מכפרים על עוון גילוי עריות, והם מלמדים על הטוהר המוסרי הנדרש לגבי מכלול ההנאות החומריות. כתונת הכהן מכסה את החלק העליון של הגוף, הזרוע והרגל, ובכך היא מלבישה את כל מעשי האדם בטוהר מוסרי. האבנט אשר ניתן באזור המותניים, דורש את ליכוד כל הכוחות ("לאזור אומץ") למען הגשמה חיובית של ייעוד החיים.
המצנפת הנתונה על הראש, מכפרת על גאווה וגסות רוח, ומזכירה לאדם שיש תמיד מישהו מעליו. הציץ (טס זהב עליו כתוב "קודש להשם") הנתון על מצח הכהן, מכפר על עזות פנים (עזות מצח). תכונת העזות לפעמים היא שלילית ולפעמים היא חיובית, לכן כתוב עליה "קודש להשם". יש להתשמש בעזות, אולם למטרות חיוביות.
הציץ מקדש את מידת העזות שבקדושה, במלחמתה עם השווא והשקר. וכן שאר הבגדים – כל בגד מסמל משהו מיוחד.
כאמור, לימוד ענייני הבגדים ויישום התובנות העולות, יזכיר לנו את ייעודנו בעולם, וממילא נגיע למצב של "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי השם תָּמִיד".

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן