צוהר לטוהר

קטגוריה: פרשת תזריע מצורע
נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
כניסות: 1704

אחד הנושאים המרתקים מבין מצוות התורה, הוא כל מה שקשור בתחום הטומאה והטהרה. פרשות "שמיני", "תזריע", "מצורע", "אחרי מות", "קדושים" ו"אמור", עוסקות בין היתר בנושא מרתק זה. סוגיה רחבה זו מצריכה לימוד ועיון רב ("נגענו" בחלקים ממנה בעבר, בפרשת אמור ובעוד מקומות). בשורות הבאות ננסה לתת מבט כללי ואקטואלי על עניין זה, לאור פרשיות השבוע. מה פירוש המושג "טומאה"?
רבים טועים לחשוב, שהמונח "טומאה" מתקשר עם לכלוך גשמי, דחייה פיזית וסיאוב חומרי, משום שטומאה הינה מציאות מאגית המשפיעה על חפץ השפעה ממשית ובלתי נראית. גישה זו מוטעית מיסודה, ותכף נוכיח את הדברים.
"טומאה" הינה מציאות רוחנית מסוימת, הנגרמת בדרך כלל כתוצאה ממפגש עם איבוד חיים או פוטנציאל של חיים – חיי אדם או חיי בעלי חיים מסוימים. מציאות רוחנית זו, מוסרת מן האדם לאחר תהליך טהרה הכולל טבילה במים, ופרטים נוספים המוזכרים בתורה. הטומאה העוצמתית ביותר היא טומאת מת. כאשר אדם חי בא במפגש עם מת – על ידי מגע, משא או אפילו כשהוא נמצא עמו תחת אותה קורת גג, הוא נטמא. חשוב לציין, שלאדם "רגיל" אין שום איסור להיות טמא. מבחינה הלכתית אדם יכול להיטמא, אך חלות עליו כל מיני מגבלות, שהיו משמעותיות ורלוונטיות יותר כשבית המקדש היה קיים. היה נאסר עליו להיכנס לתחומי המקדש, לאכול קודשים ועוד. לכן, לאדם רגיל מותר לשהות לצד מת, לשאת אותו ולטפל בו.
כיום, כולנו מוגדרים טמאי מתים, אך לצערנו אין לכך השלכות מעשיות רבות, בגלל שלדאבוננו עדיין אין בית מקדש, ואין אפשרות להיטהר מטומאה זו, טהרה המצריכה פרה אדומה ועוד נתונים שאינם קיימים בעקבות חורבן ירושלים (אחת ההשלכות הקיימות עד ימינו היא איסור עלייה להר הבית. לא נכנס כעת לפולמוס ההלכתי סביב נושא זה). מהו הרעיון של הטומאה? ננסה להציג זווית מסוימת, וכמובן שלא יהיה זה אפילו כטיפה מן הים. אחד מיסודי היהדות הוא מציאות החירות המוסרית. כלומר, אדם הוא בעל חירות ביחס למוסר ולעולם הערכי. אדם הינו ישות בעלת בחירה. יכולת הבחירה היא הביטוי של חירות האדם. אם אדם אינו יכול לשלוט על עצמיותו וכוחותיו והוא כבול לחומריותו, הרי הוא עבד ליצריו, ואם כך, במה הוא עדיף על פני שאר בעלי החיים המצויים בטבע? יתרון האדם הוא יכולת הבחירה שלו לשלוט על עצמו.
האנטיתזה של החירות המוסרית היא תופעת המוות. מוות פירושו כניעה טוטאלית למוגבלות הגוף. תופעת המוות הפוקדת את כל אדם באשר הוא, עלולה להטעות את האדם בעודו חי, ולגרום לו לחשוב שאולי באמת אין לו יכולת לשלוט על עצמו, אין לו יכולת להתעלות מעל כוחות גופו, ורעיון החירות המוסרית אולי באמת אינו קיים. היטיב להגדיר זאת רבי שמשון רפאל הירש (פרשת ויקרא, ה, יג): "הנה סוף כל חיים גופניים לגוויעה. אך אל תכפור בשל כך בחֵירוּת חייך המוסריים. אל תשכח את חירות ישותך המוסרית הקרובה אל השם ולא נכנעת לכפיית המוות...
שני התחומים האלה – טומאת השעבוד הגופני וטהרת החירות המוסרית, הם אמת לאמיתה. שניהם נבראו בידי אל אחד, הוא האל שברא את הטבע הגופני ואת החיים המוסריים. רק אם תערב אותם, תהפוך אותם לשקר. מבחינה גופנית הנך משועבד, אך מבחינה מוסרית אתה חופשי. כל זמן שהנשמה בקרבך, הרי השם מזווג בתוכך את שני הכוחות הללו... אמת גופנית כוחה יפה רק בתחום ההוויה הגופנית, אך הווייתך האנושית היא למעלה מתחום ההוויה הגופנית גרידא, כי השם נפח באפך נשמת חיים, וחַ לַ ק לך מחירותו, ובמסגרת החירות האלוקית אין ממש בחוקים הגופניים של החומר והרוח" (ויקרא ה, יג).
בכל מקום שחיים אורגאניים נכנעים לכורח גופני, שם קרובה התפיסה שהאדם הוא מחוסר חירות. שיא הכניעה הגופנית, היא גופה של מת. לכן טומאת מת היא הטומאה החמורה ביותר.
ההיפך של טומאה היא טהרה. בשפת היומיום משתמשים אנו פעמים רבות במילה "טהור", המבטאת את האנטיתזה של המוות. כלומר: אומרים אנו על מאכל מסוים שהוא "מאה אחוז טהור" - "שמן טהור", "מיץ תפוזים טהור" וכדומה. "טהרה" פירושה שהדבר שומר על עצמאותו ועצמיותו, חופשי משעבוד זר והוא מתפתח בחירות תחת שלטון העיקרון שלו. זוהי טהרה – חירות מוסרית שאיננה נכנעת לשום כפייה חיצונית (הרב הירש ויקרא ז, יט-כא).
נמצאנו למדים, שטומאה הינה מציאות רוחנית. טומאה איננה משפיעה על האדם או החפץ הנוגע בה מציאות ממשית-מאגית. נוכיח את הדברים מתוך פרטי הלכות טומאה המוזכרים בתורה. אחת הטומאות הקיימות היא "טומאת מגע". כלומר, אם אדם טמא נגע בחפץ או בדבר מאכל, הוא מעביר באופן "אוטומטי" את הטומאה, והחפץ או המאכל נהיים טמאים. וכן, אם חפץ מסוים או דבר מאכל נגעו בנבלת שרץ או בנבלת חיה, הם מקבלים טומאה. כל שורה בהלכות טומאת מגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת או בנבילה, ונוכיח זאת: אחת ההוכחות היא, שלא כל כלי ראוי לקבל טומאה. והרי זה דבר ברור, שאם יש משהו חומרי המועבר על ידי מגע, אין סיבה שיהיה הבדל בין סוגי הכלים וצורתם הוויזואלית. לדוגמא: בחדר ניתוח הרופאים שומרים על סטריליזציה גבוהה מאוד. מדוע? משום שעולם המדע מכיר במציאות החיידקים, וכשמנתחים את האדם, החיידקים עלולים להיכנס אל תוך גופו בקלות יחסית, והסטריליזציה מונעת את התופעה הזו. וכן, כשמנתח משתמש בכלי ניתוח אצל חולה פלוני, הוא לא ישתמשו באותו הכלי עבור חולה אחר, אם הכלי לא יעבור תהליך ניקוי וטיהור, כדי שהחיידקים לא יעברו מגוף אחד למשנהו.
כעת נשאל: האם "משנה" לחיידקים מהי הצורה המדויקת של כלי הניתוח? על פניו, חיידקים מועברים באמצעות כל סוגי הכלים וכל סוגי הצורות, אם הם באו איתם במגע.
והנה, ביחס לטומאת מגע, התורה קובעת חד- משמעית, שיש סוגי כלים שאינם מקבלים טומאה, והטומאה נקבעת בהתאם לחומר הכלי ולצורתו. גם כלים העשויים מאותו חומר גלם - יש צורות המקבלות טומאה ויש שלא לדוגמא: כלים העשויים מאבנים או אדמה – לעולם אינם מקבלים טומאה. לעומת זאת, כלים העשויים מעץ, בגד או עור, כן ראויים לקבל טומאה. אולם גם הם, כדי שיקבלו טומאה הם חייבים להיות בצורה מאוד מסוימת – שיהיה להם בית קיבול. אם אין להם בית קיבול, הם אינם ראויים לקבל טומאה על ידי מגע.
לעומת זאת, כלים העשויים ממתכות, ראויים לקבל טומאה גם אם אין להם בית קיבול.
אם טומאה היא מציאות ממשית שאינה ניתנת להבחנה, איזה היגיון יש בדבר? מדוע כלי אבנים ואדמה אינם מקבלים טומאה, ואילו כלי עץ כן מקבלים? ומדוע כלי עץ ללא בית קיבול אינו מקבל טומאה ואילו כלי מתכת מקבל טומאה גם כאשר הוא "פשוט" ללא בית קיבול? וכי אותה מציאות מאגית מבחינה בין צורות הכלים? יותר מכך. ההלכה קובעת, שכלי נעשה מוכשר לקבל טומאה רק כאשר בעל הבית – יוצרו, גמר בדעתו שהכלי הגיע לייעודו. כלומר, רק כאשר יוצר הכלי קבע במחשבתו שיצירת הכלי הושלמה, רק אז הוא ראוי לקבל טומאה – "כל הכלים יורדין לדי טומאתן במחשבה" (כלים כה, ט). אם טומאה הינה מציאות ממשית – כיצד ניתן להבין שיש משמעות למחשבתו של יוצר הכלי? פרטי הלכות אלו מלמדים אותנו, שטומאה היא איננה דבר ממשי הנדבק בחומר, אלא היא רעיון, מושג ותפיסה, והיא קשורה ליחסי אנשים וחפצים.
נראה את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש בהקשר לטומאת מת: "כבר הערנו פעמים אחדות: גופת המת מייצגת עובדה שיש בה כדי לסייע למחשבת ההבל של הטומאה. שהרי עובדה היא, כאשר המת מונח לפנינו, הרי אדם כרע- נפל תחת לחץ הכפייה הגופנית. אלא שגם זאת היא אמת - אין הגופה מייצגת את האדם כולו, אף לא את עיקרו של האדם. כי האדם עצמו אין הכפייה הגופנית שולטת בו. הוא נסתלק והלך לעולמו בטרם יוחלט גופו לכוח הטבע הארצי. כי הגוף לא היה אלא לבושו הארצי! יתר על כן, האדם הוא בעל טבע אלוהי השולט בעצמו בחירות, וכל עוד הוא שרוי בגופו שנכנע זה עתה לכפיית הטבע, היה גם הגוף עצמו ניצול מן הכפייה הפיזית, אף הוא - על כל כוחות המעשה וההנאה – הוּרם לתחום החירות המוסרית, והאדם השולט בו בחירות אלוהית היה מקיים בו את התפקיד המוסרי של חייו".
"כללו של דבר: אין המוות חל אלא בשעת המוות, ואילו האדם החי שולט גם בגופו החושני - על כל הכוחות והמאוויים והיכולות המצויים בו. הוא חופשי מכל כפיית ההכרח הגופני והוא מנהיג את גופו בחירות אלוהית כדי לקיים את מצוות תורת המוסר. אלה הן האמיתות, שיש להחדיר אותן לתודעת האדם החי - בעמדו מול תופעות המוות. כי המוות מזכיר את תמוטת (מלשון התמוטטות) האדם ואת כניעתו לכוחות הטבע, ואילו האדם חייב לזקוף את קומתו בעיצומו של העולם הגופני, עליו להתגאות בחירותו החיה, ועליו לחסן עצמו כנגד התורה המטריאליסטית החותרת תחת כל מוסריות, והדולה את חכמתה מממצאי גופות" (ויקרא יא, אחרי פסוקים מו-מז). זו המשמעות של טומאת מת. כאמור, אין כאן מציאות ממשית אלא רוחנית/רעיונית.
נעלה שלב נוסף.
הזכרנו קודם, שלא כל כלי מקבל טומאה. מהו הקו הרעיוני המנחה? מהו הקריטריון הנצרך כדי שכלי יוכשר לקבל טומאה?
טומאה ראויה לחול רק על סוגי חפצים המשמשים את האדם כאדם, והמאפיינים את אישיותו. לדוגמא: כלי תשמיש, בגדים, אוכלים ומשקים. אישות האדם באה לידי ביטוי בין היתר גם בלבושו, בכלי תשמישו ובמאכלו. לכן, כל אלו המקיפים את חיי האדם, ראויים לקבל טומאה. כאמור, רעיון ההרחקה מטומאה נועד להשריש באדם את חירותו, ועל כך שהוא מסוגל להתעלות מעל טבעו. לכן, על האדם להעלות את עצמו לרום מעלת החירות המוסרית על כל יחסיו האנושיים – על כל כליו, אוכליו ומשקיו. רק סוגי הכלים השייכים לתחום מוסריות האדם מקבלים טומאה.
כעת נבין את הפרטים: כל דבר המושרש עדיין בקרקע ולא נתלש ממנה - כמו עצים, פירות מחוברים לאילן, ירקות נטועים, בתים וחומות – אינם מקבלים טומאה. משום שכל עוד הם עדיין מחוברים לקרקע, הם אינם מייצגים את תחום פעילותו החופשית של האדם. כשהחפץ מחובר לאדמה, האדם אינו חופשי ביחס אליו אלא להיפך, הוא כבול אל אותו חפץ.
ביחס לכלים השונים - רק כלים השייכים לתחום האדם ומייצגים את פועלו מקבלים טומאה. נעיין בחומרי הגלם. אילו חומרי גלם מקבלים טומאה? כלי עץ, בגד, עור, מעשה עיזים-שק, מתכות וחרס. רוב כלי תשמיש האדם עשוי מחומרים אלו. ברשימה זו לא נכללים כלים העשויים מאדמה, מאבנים, מדגים, מעופות ומשאר חיות המים, שבדרך כלל אדם לא משתמש בהם. גם בחומרי הגלם שכן מקבלים טומאה, תלוי מהי צורתם. כלי עץ, עור, עיזים (שק) ובגד, מקבלים טומאה רק אם יש להם בית קיבול או שהם בגדים. אולם אם אין להם בית קיבול, הם אינם מקבלים טומאה משום שהם אינם משמשים את האדם. אלא אם כן הם מיועדים מלכתחילה למדרס – כלומר, הם נועדו להיות שטוחים ופרוסים לצורך ישיבה או שינה עליהם, שאז הם כן מקבלים טומאה. טומאת כלים מייצגת את תחום רכוש האדם, ועל כך שהוא יכול לשלוט בחירות מוסרית גם על רכושו.
לעומת זאת, כלי מתכות על סוגיהם השונים, מקבלים טומאה אף אם הם אינם בצורת כלי ומחוסרי בית קיבול, משום שכלי מתכות משמשים את האדם כפי שהם. רוב כלי העבודה עשויים ממתכת, ומקלות ומוטות משמשות את האדם גם בצורתם הפשוטה.
כלי המתכות מייצגים את הפעילות והיצירה של האדם. טומאת הכלים מסמלת את כל תחומי היצירה של האדם, ועלינו להפקיע אותם מפעולות גופניות גרידא, להרחיק אותם מכל דופי של שעבוד גופני, ולרתום גם אותם לייעודים רוחניים.
גם ביחס לאוכלים ומשקים הרעיון הוא אותו דבר. ההלכה קובעת, שמאכלים נעשים ראויים לקבל טומאה רק לאחר שאדם חשב עליהם בדעתו והכשירם לאכילה, על ידי ששטף אותם באחד משבעת המשקים. הלכה זו מזכירה את עניין המחשבה בכלים שהזכרנו קודם. טומאת מגע שייכת גם אם נבלת בעלי חיים (מסוימים) נגעו במאכל. הרעיון הוא: כדרך שגופת האדם מקרבת את המחשבה על חוסר חירותו של האדם, כך מתעוררת מחשבה זו על ידי כל גוף הדומה לאדם – שהוכנע על ידי המוות. משום כך, כל בעלי החיים היונקים החיים ביבשה – הקרובים לאדם ביצירת גופם, מטמאים טומאת נבילה.
ביחס לשרצים השורצים הנמוכים – רק שמונה מהם טמאים במותם, והם שייכים גם כן ליונקים, כמו העכבר, החולדה ועוד (הם גם בעלי חוליות וגם יונקים). (יש הבדל ברמת הטומאה בין נבלת בעל חיים יבשתי לשרץ. נבילה מטמאת גם במגע וגם במשא, ואילו שרץ מת מטמא רק במגע ולא במשא. "מגע" - הכוונה לנגיעה ישירה, "משא" - הכוונה אם אדם הניע את הנבלה במישירין או בעקיפין, אפילו לא נגע בה).
בעלי חיים שאינם דומים לאדם – כמו חיות המים על סוגיהם השונים, כיוון שהם רחוקים מהאדם בגופם ובאורח חייהם, הם פחות מזכירים בגופם את מות האדם, ולכן הם אינם טמאים בטומאת נבילה. וכן ביחס לעופות השוכנים באוויר ולא ליד האדם – ביבשה. הנקודה שעמה נסיים היא הטבילה.
בשלב הטהרה של האדם או החפץ, ישנם שני שלבים – טבילה במקווה מים, והערב שמש (כלומר, גם אם אדם טבל במים, האדם חוזר לטהרתו רק לאחר שקיעת השמש). חזרת הטהרה תלויה בשני דברים אלו. מדוע? שני אלו מנתקים את הקשר בין רשות האדם לרשות הטומאה. הטבילה - מבחינה מקומית, והשמש - מבחינה זמנית. כשהמים מכונסים בקרקע ומחוברים למקורם הטבעי, הרי הם מופקעים מרשות האדם. התחום העיקרי של הטומאה הוא היבשה, מקום משכנו של האדם. כאשר אדם טובל במים ללא שום חציצה, וכולו מוקף במים, הוא כביכול "נולד" מחדש. הוא עוזב את הקרקע וחוזר לשעה קלה אל עולם היסודות, כדי להתחיל חיים חדשים של טהרה. מבחינה סמלית הוא נולד מחדש. גם היום שראה אותו בטומאתו כבר חלף, כך שהאדם התנתק לחלוטין ממה שעבר עליו. כאמור, אין איסור להיות טמאים. אולם כל אדם מישראל, היה מחויב לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה ולהיראות במקדש, ואז הוא היה מחויב לעלות בטהרה (ראש השנה טז ע"ב).
אמת, מה נהדר היה מראה העם – חייט כראש ישיבה, בנאי כגבאי בית כנסת, שואב מים כראש העיר, רפתן כמלך, כולם עולים אל הר המוריה. גם אם במהלך השנה אנשים לא הקפידו על רעיון הטהרה, לפחות שלוש פעמים בשנה הם מחויבים לכך. שלוש פעמים שהשפיעו על השנה כולה.
רעיון הטהרה עדיין בא לידי ביטוי באופן מעשי – לדוגמא: במצוות נטילת ידיים שלפני סעודת פת. "נטילה" פירושה העלאה (קרוב למילה "טיל" בעברית). מצוות נטילת ידיים מורה לנו, שעלינו להעלות את סעודתנו מתחום ההנאה הגופנית החושנית בלבד, ולשוות לה אופי של מעשה אנושי קדוש.
קידוש מוסרי של כל מעשה גופני, הוא תנאי ראשון לקידוש החיים בישראל.
(חשוב לציין, שישנם סוגי טומאות הנוהגות בימנו, כמו טומאת נידה ועוד, בהם נעסוק בהמשך, בעזרת השם.)