נק' חיבור- עולם התקשורת – מקשר או קושר?

קטגוריה: פרשת תזריע מצורע
נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
כניסות: 1066

יתכן ומעולם לא היו כל כך הרבה אנשים בודדים כמו בעולם התקשורת של היום. בדור בו עולם התקשורת הפך לעצם מעצמותינו ולאמצעי המזהיר אותנו מפני סכנות שונות, עלינו להיזהר שבעתיים מפני התקשורת עצמה.
המילה "תקשורת" היא מלשון קשר. קשר מצד אחד זהו חיובי, שהרי הוא מקשר ומחבר בין שני דברים נפרדים, בין שני אנשים, בין האדם לבין הידיעה, אולם מצד שני הוא עלול להיות שלילי, משום שהוא עלול לקשור ולנעול את האדם. פעמים נדמה, שהמשמעות השנייה עולה על הראשונה, ואנו מוצאים את עצמינו קשורים כל כך חזק מבלי יכולת להשתחרר מכבלי התקשורת
המלפפים אותנו מכל עבר.
פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות בין היתר בתורת המצורע. צרעת באה על אדם שבמקום לקשר ולחבר בין אנשים, הוא "מוציא רע", הולך רכיל ומפריד בין לבבות. הפרשות עוסקות בעיקר באופן טהרתו של אותו מוציא רע, ועלינו לדעת שתורת טהרתו היא גם תורת טהרתנו שלנו מהוצאות הרע שלנו. הבנה של תהליך הטהרה פותחת לנו סיכוי לטיהור הלשון והדיבור ותיקון עולם התקשורת.
לדבר לשון הרע וללכת רכיל זה בעצם ניסיון להתקשר, להיות קשור, לדעת הכל על כולם ולספר לכולם על כולם. לשון הרע ורכילות הם כמו כדור שלג שהולך וגדל, בפרט בעולם הפתוח של ימינו.
נשים לב, שבכל פרשות המצורע, תרגום אונקלוס מתרגם את המילה צרעת ל'סגירא", או "סגירותא". מלשון סגירות. מה רצה המצורע הזה, ה'מוציא רע' הזה? פתיחות, תקשורת חופשית, זכות הציבור לדעת ועוד. מה הוא באמת יצר? סגירותא. את הסגירות. הוא יצר חברה שלימה שבשם הפתיחות הולכת ומסתגרת.
*
כולנו מודעים היטב לחומרת עוון לשון הרע. מכיריםאנו את דברי התלמוד: "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות - עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין טו ע"ב).
ישנם משפטים רבים השגורים על שפתותינו, אולם עלולים אנו לחשוב שהם נאמרים רק כדי לחדד את המסר ואין אנו שמים לב לעצם מהותם. כן, לשון הרע שקול כנגד שלושת העבירות החמורות, ואין זה "מס שפתיים" גרידא.
רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער שלישי, כת מספרי לשון הרע) מסביר את כוונת הדברים. ראשית, אין הכוונה שכל המספר לשון הרע באופן חד–פעמי, עוונו חמור יותר ממי שעבר על אחת משלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר יהרג ואל יעבור. הכוונה היא, שכשאדם מורגל בלשון הרע והוא הפך להיות "בעל לשון הרע", עוונו חמור יותר מאשר אדם שנכשל פעם אחת באחת
משלושת העבירות החמורות.
מדוע?
רבינו יונה מביא מספר הסברים, בהסבר השלישי הוא כותב כך: "והשלישי, בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר "אך דבר שפתיים הוא", ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב, אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלמה להינקות מפשע רב - כי ייקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש" (שערי תשובה, שער שלישי אות רה).
ספר "שיחות חכמה ומוסר" (מאמר כו, שמירת הלשון) מרחיב בדבריו של רבינו יונה, לאור דבריו של רבי ישראל מסלנט ("אור ישראל" מכתב י).
הנביא יחזקאל אומר: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (יח, לב).
התלמוד ירושלמי (ברכות ב, ג) שואל: "וכי המת מת?", כלומר, מה כוונת הפסוק "כי לא אחפוץ במות המת", מן הראוי היה לכתוב כי לא אחפוץ "במות האדם", או "במות החי", איך מת יכול למות שוב? עונה התלמוד: "אלא, אלו הרשעים, שאפילו בחייהם קרויים מתים". מדוע הם קרויים מתים? רבי ישראל מסלנט מסביר, "גדר החי – מרגיש". כלומר, מה הוא הדבר המבדיל בין חי למת?
ההרגשה. כשם שאם יש "בשר מת" בגוף האדם, אפשר יהיה לחתוך את הבשר והאדם לא ירגיש מאומה, כך גם בנפש. כוחות רבים מרכיבים את הנפש, ועלינו להרגיש כל כוח וכוח. כאשר אדם חוטא אולם מצפונו לא מכאיב לו, אות הוא שביחס לחטא זה נפשו מתה. אדם רשע זהו אדם חסר הרגשה שאינו מרגיש בחטאו, ומצבו הרדוד כלל לא מציק לו. אדם רשע הינו "חי - מת". אם כן, כוונת הנביא היא, שבורא עולם אינו חפץ במות המת – "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי אלוקים, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".
כשאדם חוטא בדרך מקרה אפילו באחת משלושת העבירות החמורות, זה קרה משום שיצרו תקפו והוא לא התאמץ מספיק לכבשו, אבל סוף כל סוף החטא מציק לו, ונשארה לו מן החטא הרגשה לא טובה. הוא יודע היטב כי לא טוב עשה. אדם כזה נקרא "חי", הוא לא מת. יש לו הרגשה. הוא מרגיש ומבחין בין טוב לרע.
אז מבלי להמעיט בחומרת מעשיו, הוא עדיין נקרא חי. אולם כשאדם עובר עבירה והוא כלל לא מרגיש בה, הוא נקרא מת.
בעל לשון הרע, הוא גרוע ושפל יותר ממי שחטא באחד מן החטאים הגדולים, משום שהוא כלל לא מכיר בחטאו, כך שהוא בעצם פרק עול לחלוטין ביחס לעוון זה.
חכמים אומרים (ערכין טו ע"ב), שההבדל בין מי שהורג את הנפש לבעל לשון הרע הוא, שההורג את הנפש הורג אחד, ואילו בעל לשון הרע הורג שלושה. מיהם השלושה? "למספרו, ולמקבלו, ולאומרים עליו". זה שסיפרו עליו את הלשון הרע, ייתכן שרצחו לו את העולם הזה. יכול מאד להיות שלקחו לו את פרנסתו, משפחתו וכבודו. אבל ביחס לעולם הבא, שם הם לא נגעו. אדרבה, יתכן שהלשון הרע שסיפרו עליו סייע בידו להיות עוד יותר בן עולם הבא, שהרי ידועים דברי חכמים, שזכויותיו של המדבר לשון הרע עוברות לזה שדיבר עליו, וחובותיו של זה שדברו עליו, עוברות למי שדיבר עליו.
כך כותב רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות": "הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכויותם זכויות שלא עשו אותן, ויאמרו: לא עשינו אותן. ויֵאַ מר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן, כשיחסר מספר זכויות המספרים בגנותם (כשבעלי הלשון הרע ישימו לב שנחסרו מהם זכויות), יבקשו אותן בעת ההיא, ויֵאַמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן, יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינון, יֵאַמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם" (שער הכניעה, ז).
הגר"א באגרתו כותב על הפסוק "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו, ז), שכל הטורח והעמל שיש לאדם בעולם הזה בתורה ובמצוות, הכל עלול ללכת לאיבוד על ידי פיו. נדמה לאדם כי במשך השנה ברוב מאמץ הוא הגיע למצב של רוב זכויות, אבל כשמגיעים ליום הדין פתאום מתברר לו שאין בידו מאומה. בעל לשון הרע משול לאדם שמניח את מעותיו בצרור נקוב. כל מצוותיו
הולכים להבל ולריק דרך פיו.
*
כשאדם רוצה לשוב מדרכו הרעה, עליו להתחיל בצעד קטן, ולהשתדל לפחות להפסיק להיות "בעל לשון הרע".
כלומר, כשאדם מקבל על עצמו לדבר פחות לשון הרע, הוא מרוויח מיידית שני דברים: א. "חיסכון" בדיבורי לשון הרע, וממילא ירידה משמעותית באיסורים. ב. מכיוון שהוא כבר לא פרוץ לגמרי בלשון הרע, הוא מתחיל להרגיש שוב באיסור לשון הרע, "דם חדש" זורם בעורקי נפשו הפצועה, וממילא הוא מתחיל שוב להיות חי. גם כאשר הוא נכשל שוב, יש לו מכך הרגשה לא טובה, ברור
לו שזאת הייתה נפילה, וכך לאט לאט הוא משפר את מעשיו.
אחד משלבי הטהרה המוזכרים בפרשה הוא, שלוקחים מדם הקרבן, ומזים ממנו על אזורים מאוד ספציפיים בגופו של המיטהר: על בהן ידו ורגלו הימנית – שני אברים המבטאים את העשייה, וכן על תנוך אוזנו הימנית – דבר המבטא את עניין השמיעה.
צריכים אנו להבין, אם המצורע הוא 'מוציא רע' כפי שראינו, איזה איבר אחראי על החטא? לכאורה הפה המדבר. מדוע נזרק הדם דווקא על האוזן של המצורע? מה היא עשתה?
תהליך הטהרה של אותו מצורע, מזכיר לנו את הברית ההיסטורית של בורא עולם עם בני ישראל במעמד הר סיני – "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת השם עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות כד, ו-ט). משה לוקח את דם הקרבנות וחוצה אותו לשניים. את החצי הראשון הוא מזה על המזבח, כמו החצי שזורק הכהן לפני השם בטהרת המצורע, ואת החצי השני זורק משה על העם.
כשהעם עובר בברית הזאת הוא אומר פה אחד 'נעשה ונשמע'. נעשה – בידיים וברגליים ובכל כלי המעשה שלנו, ונשמע – באוזנינו.
במעמד זה, עם ישראל היה "כאיש אחד בלב אחד". זו הייתה שיא השמיעה, עד כדי כך ש"כל העם רואים את הקולות". תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם: "וכל עמא חמיין ית קלייא היך הוו מתהפכין בשמעהון דכל חד וחד". כל העם רואים איך הקול שיוצא מלמעלה, מתהפך ומגיע לאזנו של כל אחד ואחד כפי מה שהוא, וכפי מדרגתו שלו. המדרש (שמות רבה כט, וכן במדרש תנחומא שמות כה), אומר, שבמעמד הר סיני, כל אחד שמע את קול השם לפי כוחו ולפי מדרגתו. הבחורים לפי כוחם, הזקנים לפי כוחם והילדים לפי כוחם. כולם רואים את הקולות הללו, ובכלל לא מפריע לי שאתה שומע מה שאינני שומע או להיפך. אינני צריך לדרוס אף אחד כדי להתקדם.
השמיעה הייתה טהורה וממילא הלשון הייתה טובה. ההזאה על תנוך אזנו של המיטהר אמורה להזכיר לו את אותה שמיעה היסטורית, בה כל אחד שמע את מה שהוא צריך לשמוע, והיינו כולנו כאיש אחד בלב אחד, וממילא נטולי לשון הרע.
בואו נתקן יחד את עולם התקשורת, נקשר, נאחד ונחבר לבבות נפרדים.