קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ט אדר התשפ"א
Smaller Default Larger

מושג מהפרשה- לשון, לכי לישון

על חשיבותה של הלשון

נפתח בסיפור המוכר לכולנו. מלך פרס חלה ונטה למות. טובי רופאי הממלכה ניסו להעלות מזור למחלתו, ולשווא. הרופאים הגיעו למסקנה, שהרפואה הקונבנציונלית אינה מסוגלת לעזור במקרה זה, ועליהם לפנות לרפואה אלטרנטיבית. לאחר בירור מקיף, הם פנו למלך ואמרו לו - אין לך רפואה, עד שיביאו לך חלב של לביאה. זהו הסיכוי היחיד שתתרפא ממחלתך. כמובן שהמשימה איננה פשוטה, שהרי ישנה סכנת חיים בניסיון לחלוב חלב מלביאה, אולם הרצון העז של אנשי הממלכה לראות את מלכם בריא ושלם, גבר על הפחדים האנושיים, ואחד מעבדי המלך התנדב לצאת למבצע המסוכן. מיותר לציין, שהמלך פקד על עבדיו לתת לאותו עבד מסור את כל האמצעים הנצרכים לו עבור הצלחת המשימה.
אותו עבד ביקש שיספקו לו עשרה עיזים. כמובן שהוא קיבל אותן מיד, והוא יצא לדרכו, לכיוון אזור האריות והלביאות. כעבור זמן מה, הגיע העבד אל האזור המתאים, ואכן הוא ראה לביאה אחת, שהניקה את גוריה. העבד הקים שם את אוהלו, והלביאה "הריחה" מיד משהו חשוד, אולם העבד השליך לעברה במהירות את אחת מהעיזים, והלביאה התנפלה עליה במהירות, תוך כדי שהיא מישירה מבט לכיוון העבד מיטיבה. למחרת, התקרב העבד עוד יותר לכיוון הלביאה, והשליך לעברה עז נוספת. כך עשה העבד יום יום במשך תשעה ימים, כשכל יום הוא התקרב לעברה צעד נוסף. ביום העשירי, התקרב אליה העבד ממש, הגיש לה את העז, ליטף אותה, שיחק עמה, ולשמחתו הוא הצליח לחלוב מחלבה.
מיד עם תום המשימה, נפרד העבד מהלביאה והוא עשה את דרכו בחזרה לכיוון ארמון המלך. בדרכו, שכב הוא בצדי הדרך כדי לנוח מעט מטורח הדרך, העייפות הכריעה אותו והוא נרדם. והנה בחלומו, ראה הוא שאברי גופו מנהלים ביניהם דיון 'פילוסופי', מיהו האבר החשוב ביותר בגוף האדם. מיהו מלך האברים. דיון האברים נסב בעיקר סביב הסיטואציה אותה הם חוו לאחרונה – הבאת חלב הלביאה למלך. פתחו הרגליים ואמרו – אין כמונו בכל האברים! שהרי אם אנחנו לא היינו מוליכות את העבד, הוא לא היה יכול להביא את החלב. הידיים לא נשארו חייבות ואמרו לרגליים – אין כמותנו! אם אנו לא היינו, לא היה שייך לחלוב את החלב מהלביאה. הלב השתיק את כולם
ואמר – אם אני לא הייתי נותן בלב העבד את העצה – לא היה כלום. הדיון המשיך, וכל אבר שטח את טענותיו, עד שהגיע תורה של הלשון.
ענתה הלשון ואמרה: אני חשובה יותר מכולם! שהרי אם אני לא הייתי אומרת למלך את הרעיון ואופן הביצוע – אתם כולכם לא הייתם מועילים. והנה, מיד כשהלשון אמרה את דבריה, האברים כולם הזדעקו וניסו לסתור את טענותיה. נצטט את לשון המדרש: "השיבו לה כל האברים: איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך ואין בך עצה כבשאר האברים!". הלשון לא נשארה חייבת וענתה להם – חכו חכו, עוד היום תדעו שאני המלכה, ואני שולטת עליכם!
באותה נקודה התעורר האיש מחלומו. אולם למרות שהתעורר, החלום העסיק אותו גם כשהגיע לשערי ארמון המלוכה. נכנס העבד אל מלכו ואמר לו בהתרגשות: "אדוני המלך, הנה לך חלב של כלבתא" ("כלבתא" היא כלבה בארמית). קצף המלך על עבדו וציווה להורגו, והאברים כולם החלו לבכות על כך שהם הולכים למות. פנתה הלשון לאברים ואמרה להם – רואים אתם? הנה, הלב נתן את העצה, הרגליים הוליכו, הידיים חלבו, וכשאני אמרתי למלך שהבאתי חלב כלבתא במקום חלב לביאה, מיד הוא ציווה להרוג אותנו. אם אני אציל אתכם מהגזירה, תודו לי שאני שולטת עליכם? ענו לה האברים – כן! וודאי! פתחה הלשון ואמרה לשומרים – הביאוני בבקשה אל המלך בשנית, והשומרים נענו לבקשתה. פנתה הלשון ואמרה למלך – מדוע ציוות להרגני? אצלנו, ללביאה קוראים גם "כלבתא". המלך התרצה למשמע הדברים, שתה מחלב הלביאה והבריא מחוליו.
פנו האברים ללשון ואמרו – אנו מודים לך, אכן, אין ספק שאת המלכה... מעשה זה מופיע במדרש ('שוחר טוב' לט), בתור המחשה לדברי שלמה בספר משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא).
הזכרנו פעמים רבות, שמעשיות חז"ל אינן חלק מתחום הסיפורת המצוי לרוב בחנויות הספרים, אלא הן טומנות בחובן גילויים עמוקים בנפש האדם פנימה.
המעשה שהזכרנו מוכר ורעיונות רבים נכתבו סביב דברי חז"ל אלו. המהר"ל מפראג (בספרו "נתיבות עולם" נתיב הלשון) מוציא ממנו נקודה מרתקת: ראינו, שכאשר שאר האברים לגלגו על הלשון הם אמרו לה: "איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך". כלומר – את נמצאת כל הזמן במקום אפל וחשוך, בתוך חלל הפה, ואינך רואה את אור השמש. האברים אמנם אמרו זאת בזלזול, אולם מצד האמת זה אכן כך. הלשון נמצאת במקום הסתר ו"חשוך", אולם נתון זה עצמו, הוא מעלתה. מדוע? משום שמעלת הלשון היא האפשרות להוציא את האמת אל האור, את הנסתר אל הגלוי. על ידי הלשון, יוצאים הדברים מן ההסתר אל הגלוי, מן המחשבה החוצה. כל שאר האברים, עושים פעולות חיצוניות בלבד, אולם הלשון היא היחידה המסוגלת להסביר את הפעולות. גם פעולה הנראית שלילית, אם האדם מסביר והלשון מדברת – המבט על אותה פעולה משתנה מן הקצה אל הקצה.
כלל האברים חשבו שהמציאות בה הלשון יושבת בחושך זהו חיסרון, אולם כעת התברר להם שההיפך הוא הנכון. עובדת היותה בחושך מאפשרת לה להוציא לאור את הדברים, ואפילו לחרוץ את גורל האדם – לחיים ולמוות. אחד הכלים העוצמתיים ביותר שאדם זכה בהם, הוא "כלי" הדיבור.
פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות בין היתר בעניינו של אדם שפגם בדיבורו, והשתמש במתנת הדיבור לשלילה – לשון הרע, רכילות, ריב ומדון.
התלמוד (ערכין טז) מפרט את עוצמת ההשפעה של הלשון, שלב אחר שלב. בתחילה הוא מביא את הפסוק שהזכרנו "מוות וחיים ביד לשון", והוא שואל – וכי יש יד ללשון? כלומר, משמעות המילה "יד" בלשון הקודש היא לאו דווקא יד של גוף האדם. לדוגמא: אדם אומר לחברו "אני ממתין לך על יד הבית", או "ליד הבית". "יד" בכל מקום פירושו לא במקום עצמו אלא בסמיכות למקום מסוים. המקום כביכול "מתרחב" אל מעבר לגבולות עצמו ("ונערותיה הולכות על יד היאור", כלומר, על ה"יד" של היאור, בסמוך אליו). גם ללשון יש "יד", היא מתרחבת אל מעבר לגבולות עצמה, וההשפעה שלה משמעותית מאוד.
התלמוד ממשיך לברר – עד היכן השפעתה של הלשון? והוא מביא פסוק נוסף: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת רֵעֵ הוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" (ירמיהו ט, ז). כלומר, הלשון משולה לחץ, שאדם ניצב במקום מסוים והחץ מסוגל להרוג גם במרחק מאה מטר. גם הלשון, אדם מדבר כאן והשמועה "עושה לה כנפיים" ומגיעה למקומות רחוקים.
התלמוד ממשיך ואומר, שההשפעה של הלשון היא אף יותר מאשר חץ. כהוכחה לכך הוא מביא פסוק נוסף: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים עג).
כלומר, הלשון נמצאת למטה, בארץ, אולם השפעתה מגיעה עד רום שמים. מבהיל הדבר.
בעידן המודרני וככול שהטכנולוגיה מתקדמת, אנו מבינים זאת יותר מכל דור אחר. אם בעבר – אדם סיפר לשון הרע או רכילות, הסיפור היה מסתובב ברחבי העיירה, ואולי זלג מעט לעיר הסמוכה, אולם היום – כל סיפור קטן מופץ תוך שניות בודדות בעולם כולו, ומיד כשהוא יוצא כבר אין שליטה עליו. עוצמתה של הלשון אינה רק מבחינה גשמית, אלא גם ואולי אף בעיקר מבחינה רוחנית. ידועים דבריו של רבי חיים מוולאז'ין: "כן בעניין ההתעוררות שלמעלה על ידי בחינת הדבור, אמר עמוס הנביא: 'כִּי הִנֵּה יוֹצר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' (עמוס ד, יג). הזהיר כאן את האדם מחמת היותו עתה בזה העולם השפל, שאינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו חס ושלום, לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא נאבדת ואינו הולך לבטלה חס ושלום" ('נפש החיים' שער א).
ממש כך. הלשון "הולכת" בארץ וההשפעה שלה מגיעה עד שמי שמים. חכמים במדרש כותבים, ששאלו את הנחש מפני מה אתה נושך במקום אחד וארסך מהלך בכל האברים, וזאת בשונה משאר בעלי חיים שנושכים באופן נקודתי ומקומי. ענה הנחש, גם בעל הלשון עושה אתו דבר, הוא יושב ברומי, וה"ארס" מגיע לסוריא, הוא יושב בסוריה וה"ארס" מגיע לרומי (ויקרא רבה, אמור). זו עוצמת הלשון, אדם מדבר "נקודתית" כאן אולם ההשפעה היא מרחיקת לכת ואף הרת גורל.
חכמים במדרש רבה (בראשית צט) מוסיפים, שכשם שנחש מסתובב כל הזמן כשלשונו בחוץ, כך גם בעל לשון הרע, לשונו בחוץ כל הזמן...
המהר"ל ממשיך באפיון של בעל הלשון, והוא כותב דבר מעניין. כשנסתכל על פני האדם נראה, שמכל אבר יש שנים – זוגות זוגות "חברים". שתי אוזניים, שתי עיניים, שני נחיריים ושתי שפתיים. ואילו לשון יש רק אחת. אולם למרות שהיא בודדה, היא עומדת בדיוק באמצע, בין כל זוגות החברים הללו. הפוזיציה הזו יכולה להיות בעלת מעלה עצומה, ועלולה להיות בעלת חיסרון. אם הלשון "מחליטה" לחבר בין החברים – מה טוב. כלומר, כדי לחבר שני חלקים נפרדים צריך דבק מאחד. הלשון יכולה להיות הדבק המאחד בין הפרטים ועושה שלום ביניהם. אולם מצד שני היא עלולה להיות הרסנית מאוד – היא מסוגלת להפריד ו"לחתוך" בין שני אחים וחברים. הכל בידיים של הלשון – מוות וחיים, פירוד וחיבור.
גם לצורתה החיצונית של הלשון יש משמעות. הלשון ממוקמת במצב שכיבה והיא איננה זקופה, כדי לרמז לאדם לא להשתמש בה בקלות, ללא מחשבה. גם אופן כתיבת המילה "לשון" מורה על עניינה – האות הראשונה היא למ"ד. למ"ד היא האות הגבוהה מבין שאר האותיות. האות האחרונה היא נו"ן סופית – אות שיורדת כלפי מטה. לאמור – ללשון יש שתי אופציות – או להעלות באמצעותה את העולם כולו מעלה מעלה, על ידי דיבורים טובים, או להפריד בין בני אדם, להשפיל ולהוריד מטה מטה. בין האות למ"ד לאות נו"ן יש את האות שי"ן. צורת האות שי"ן היא שלושה קווים – שני קווים בצדדים וקו אחד באמצע. האחד שבאמצע יכול או להפריד או לחבר ולתווך, זהו מהות הלשון (האות ו היא לא חלק מהשורש של המילה, אולם גם לה יש משמעות – ו"ו החיבור).
הלשון היא האבר הפנימי היחידי, שיש לאדם שליטה עליו, בשונה משאר האברים הפנימיים, אשר פועלים באופן טבעי ללא קשר לרצון האדם.
נסיים ברעיון יפה המובא בספר "לב אליהו" (כרך בראשית, קונטרס 'שביבי אור' על ספר קהלת). שלמה המלך כותב בספרו: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה" (קהלת ט, יב). מה הפירוש מצודה רעה? וכי יש מצודה רעה ויש טובה ביחס לדג הנלכד זה עתה?
חכמים במדרש (קהלת רבה שם) כותבים: "מצודה רעה - זו חכה". ביאורם של דברים. כל דייג יודע, שיש שתי אופציות לדוג דג, או אל ידי רשת גדולה (מצודה), התופסת את כל גופו של הדג, או על ידי חכה הלוכדת את הדג בפיו. ההבדל ביניהם הוא, שדג יכול לזהות את הרשת הגדולה ולחמוק ממנה, אולם חכה היא הרבה יותר מסוכנת מבחינתו, משום שבראש החכה יש פיתיון לדג. הדג אוכל את הפיתיון והוא נלכד בפיו. זו מצודה רעה שקשה להכירה.
גם ליצר הרע יש כמה אופציות ללכוד את האדם. הוא יכול להפיל את כולו, אך מצעדים דרסטיים של היצר אדם איכשהו מתגונן, אולם יש ליצר אופציה נוחה יותר – ללכוד את האדם בפיו.
מכך עלינו להיזהר.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן