ידידות או בדידות

קטגוריה: פרשת תזריע מצורע
נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
כניסות: 3588

״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״ (ויקרא יג׳, מו׳).


אחד מתהליכי טהרת המצורע הוא הרחקתו מן המחנה ובידודו מן החברה – "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו".
מתברר, שלבדידות ישנה משמעות מאוד מעניינת, אך נקדים לשם כך את דברי התלמוד במסכת סנהדרין (מסכת נדרים דף סד'): "ארבעה חשובים כמת, עני, מצורע, סומאומי שאין לו בנים". התלמוד מביא מקור והסבר לכל אחד מהם, אנו נתמקד במצורע. המקור לכך שהמצורע נחשב כמת הוא ממעשה מרים הנביאה – אחות משה ואהרון.
אין כאן המקום להאריך במעשה מרים, נביא רק את עצם הפסוקים המתארים את הסיפור – "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח" (במדבר יב', א'), מרים דברה לשון הרע על משה, והתוצאה המיידית הייתה – "והנה מרים מצורעת כשלג" (פסוק י') - מרים לקתה בצרעת. כשמשה ראה שאחותו לקתה בצרעת, התפלל עליה ואמר "אל נא תהי כמת", משה התפלל שמרים תתרפא מהצרעת, והוא מגדיר בתפילתו את הצרעת כמיתה...
מדוע מצורע חשוב כמת, מהו הרעיון שטמון בזה?
מן הסתם, שאין זה מחמת כובד המחלה, שהרי ישנם מחלות נוספות לא פשוטות, ובנוסף, צרות וייסורים הם עדיין כדאיים לעומת החסד הגדול בעצם החיים שהאדם נחון בהם...
רבי חיים שמואלביץ בספרו "שיחת מוסר" (מאמר לא' שנת ל"ב) מרחיב בעניין.
המצורע חשוב כמת מחמת הבדידות שנגזרה עליו... נבאר את הדברים.
אחד המאפיינים של האדם, הוא אפשרות העזרה לזולת. רק אדם מסוגל להרגיש ולחוש בליבו את זולתו... בנו של רבי חיים מוואולז'ין, כותב בהקדמה לספר "נפש החיים" – "וכה היה דברו אלי תמיד – שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות". זאת אומרת, מהות האדם באה לידי ביטוי באפשרות שיש בידו להיטיב עם זולתו. אדם המשולל
בחינה זו, אמנם מבחינה חיצונית ופיזית הוא אדם לכל דבר ועניין, אולם חסר לו משהו מאוד מהותי במעלת "האדם" שבו מבחינה רוחנית.
כשהתלמוד כותב שישנם ארבעה שחשובים כמת, אין כאן צירוף של כל מיני מקרים אומללים, אלא יש ביניהם קשר מהותי ומכנה משותף. המכנה המשותף הוא שאין באפשרותם להיטיב עם זולתם הטבה שלימה. כשם שמת כבר אין לו יותר תולדות ואין באפשרותו להועיל לאחרים, כך גם אותם ארבעה, חסר להם משהו מאוד מהותי בנקודה זו.
נבאר יותר.
הסומא חשוב כמת. מדוע? משום שהראייה, היא הגורמת לאדם להרגיש את הזולת. דוגמא לדבר מצינו אצל משה רבנו, עליו כותבת התורה - "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', יא'), כותב רש"י – "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". ראיית העין, הראייה הפיזית, הובילה לראייה שאינה חיצונית בלבד, אלא ראיית העין והלב, שעל ידה חש האדם בצרות הזולת והוא מזדהה עמו ברגשותיו. הסומא משולל זאת. לסומא קשה להרגיש את זולתו באופן מקסימאלי ומושלם כי חסר לו את השלב הראשון, ולכן הוא נחשב כמי ששרוי בודד בעולם – ולכן הוא חשוב כמת. מובן, שגם הסומא יכול להשתמש בחושים אחרים על מנת להרגיש את זולתו ולתת ביטוי לכוח ההטבה, אבל כלי מרכזי מאוד ניטל ממנו...
זו הסיבה שגם מי שאין לו בנים חשוב כמת. שהרי גם אם כל תענוגות העולם עומדות לרשותו, עדיין, חסרה לו האפשרות לעשות את ההטבה הגדולה ביותר - הטבת הורים לילדים, שהרי הטבה זו היא ללא גבולות וללא תנאים. אדם שאין לו בנים, חסרה לו האופציה של נתינה ללא גבולות וממילא חשוב כמת... אגב, התלמוד כותב ש"כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט'), אין הכוונה דווקא ליתום, אלא לכל ילד הזקוק לאימוץ ולבית חם, כך שגם אדם שאין לו בנים מבחינה ביולוגית, יכולים להיות לו בנים שנחשבים ילדיו.
גם עני חשוב כמת, לא משום שחסר לו עצמו, אלא כיוון שבדרך כלל כוח הנתינה בא לידי ביטוי על ידי ממון ועני אינו יכול להיטיב באופן זה, ממילא, כשהוא לא יכול לתת לזולתו, חסר לו משהו מאוד משמעותי בחלק "האדם" שבו... (וודאי שכאדם הוא יכול להיטיב בהרבה אופנים אחרים אך המלאכה קשה יותר).
כעת נבין מדוע מצורע חשוב כמת. המצורע יושב בדד, הרחק מבני אדם. כשאדם מבודד מהחברה ואין לו קשר עם הזולת, הרי הוא חשוב כמת...