קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה-יצאת זכאי

משה מתעתד לסיים את חייו עתירי המעש כאן בעולם, והוא מתכונן לקראת הפרידה מעם ישראל – העם אותו הוא נושא על כפיו מאז גאולת מצרים. עם ישראל מתעתד להיכנס לארץ המובטחת, אולם משה מסיים את חייו בעולם הזה, כאן – במדבר: " וַיֹּאמֶר השם אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יג).
הדבר הראשון שמשה עושה כשהוא מקבל את ההודעה על פטירתו הקרובה, הוא לדאוג לבניו/עם ישראל. משה מבקש מאלוקים, שימנה מנהיג טוב עבורם: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-השם לֵאמֹר. יִפְקֹד השם, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת השם, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (טו-יז). מפרשי התורה דנים בעניין, מדוע זקוק משה "לשרטט" בפני אלוקים את קווי האופי של המנהיג המיועד, וכי הבורא אינו יודע מה הכי טוב עבור ישראל? וכן, מדוע כופל משה בדבריו: "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". מה כפילות הלשון באה ללמדנו?
התשובה היא, שמשה נותן כאן הוראה לדורות, כיצד אמור להיראות מנהיג ישראל אמתי, הן בהיבט גשמי והן בהיבט רוחני. נעיין בדבריו של רש"י: "אשר יצא לפניהם: לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג". כלומר, "אשר יצא לפניהם" במובן הפשוט של העניין, שהמנהיג יצא בראש העם בעת מלחמה. משה ממשיך לבקש: "ואשר יוציאם – בזכויותיו, ואשר יביאם – בזכויותיו". "בזכויותיו" של מי? בפשטות – של המנהיג, כלומר, שהמנהיג יוציא אותם ויביא אותם, ויצליח להגן עליהם על ידי זכויותיו. כך נהג משה עם בני ישראל - בכל פעם שבני ישראל חטאו, מי ש"עמד בפרץ" והגן עליהם בתפילתו – היה זה משה רבנו, מנהיגם.
ישנה כוונה נוספת במאפיין "אשר יוציאם ואשר יביאם - בזכויותיו". אין הכוונה רק "בזכויותיו" של המנהיג, אלא "בזכויותיו" של העם. כלומר - אחד התפקידים של המנהיג, הוא לימוד זכות על העם, כפי שתכף נוכיח.
משה מתפלל לאלוקים, שהמנהיג הבא אחריו, יצליח להגן עליהם על ידי זכויותיו, הן של המנהיג והן של העם, על ידי שהמנהיג יידע ללמד עליהם זכות, גם ברגעי "משבר". אלוקים ממנה את יהושע – תלמידו של משה, להיות מנהיג במקומו. התלמוד במסכת בבא בתרא (עה ע"א) כותב, שהמרחק של דור אחד בין רב לתלמיד הוא כה גדול, עד כדי כך ש"פני משה כחמה, ופני יהושע כלבנה". כלומר, משה משול לשמש – המשפיעה אור וחום בעוצמה כבירה, עד שלא ניתן להביט בה. לכן בני ישראל לא יכלו להביט בפניו של משה ללא מסווה – "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו...וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה" (שמות לד, ל-לג), ואילו יהושע היה משול ללבנה, המקבלת את אורה מהשמש, וכן ניתן היה להביט בו.
כך מינה הבורא מנהיגים ונביאים בכל דור ודור, אשר הנהיגו את עם ישראל והעבירו להם את דבר השם.
כאמור, אחד התפקידים המרכזיים של מנהיג ונביא בעם ישראל הוא לימוד זכות, בפרט בעת צרה. כך מבקש משה, כזה הוא היה וכזה היה יהושע. ההפטרה הנקראת לפרשה זו ממחישה יותר מכל את העניין (אם פרשת "פנחס" חלה לפני צום י"ז בתמוז, קוראים להפטרה מספר מלכים א (פרק יח ו – יט), ואם היא חלה בתקופת ימי בין המצרים, קוראים להפטרה מספר ירמיהו, פרק שלא קשור לפרשה באופן ישיר, אלא דברי תוכחה של ירמיהו הנביא לעם ישראל טרם החורבן).
הרקע להפטרה הוא הסיפור הידוע על הנס שנעשה לאליהו הנביא בהר הכרמל. באותה תקופה, רבים מבני ישראל זנחו את השם וטעו אחר הבעל ("בעל" – שם של עבודה זרה). לעובדי הבעל היו "נביאים" רבים ומי
שעמד בראש המסיתים היה אחאב – מלך ישראל, ואשתו איזבל. הקדוש ברוך הוא ריחם על עמו ושלח להם את אליהו הנביא שישיב אותם בתשובה. אליהו הנביא כינס את כל נביאי הבעל ואת כל העם למרגלות הר הכרמל, ושם הוכיח לעין כל שהשם הוא האלוקים, בכך שירדה אש מהשמים ואכלה את הקרבן שהכין אליהו, ואילו את מה שהכינו נביאי הבעל – למרות שהם צעקו ל"אלוהיהם" כל היום – אין קול ואין קשב.
העם התפעל מהמעמד ושב בתשובה, ובפקודת אליהו הם הרגו את כל נביאי הבעל. בסיום המעמד התקדרו השמים בעבים והחל לרדת מטר, וזאת לאחר שלוש שנים קשות של בצורת שהיו בפקודת אליהו, כדי לעורר את העם בתשובה. בנקודה הזו פותחת ההפטרה שלנו. גם לאחר המעמד הנשגב של גילוי אלוקים וחזרת העם בתשובה, המלכה איזבל נותרה במריה הקשה נגד השם. כששמעה איזבל שאליהו הרג את נביאי הבעל, החליטה להורגו. אליהו ברח למדבר, והגיע עד "הר האלוקים – חורב" - עד הר סיני, כדי להציל את נפשו, והתחבא שם במערה עד שאלוקים הורה לו לצאת.
במהלך שהותו במערה, היה לאליהו מחזה מעניין. נצטט את הפסוקים: "וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר השם אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" אלוקים שואל את אליהו מדוע הוא נמצא במערה. שאלה זו טעונה הסבר, הרי הוא הגיע לשם כי הוא ברח מאיזבל, בפרט שהפסוקים קודם לכן מתארים שמלאך השם שנשלח אליו, שלח אותו אל המערה. מהי כוונת הבורא בשאלה "מה לך פה אליהו"?
אליהו עונה לאלוקים: "וַיֹּאמֶר, קַנֹּא קִנֵּאתִי להשם אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". אליהו עונה לבורא את כל השתלשלות העניינים, שהוא הוכיח את בני ישראל על כך שעבדו עבודה זרה ולכן עצר את השמים למשך שלוש שנים, ועל כך שהרג את נביאי הבעל. אלוקים עונה לאליהו: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי השם, וְהִנֵּה השם עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי השם. לֹא בָרוּחַ השם! וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ השם! וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ השם! וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה, וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". מה פשר המחזה? רבים מפרשני התנ"ך וביניהם הרד"ק, הרלב"ג, האברבנאל ועוד, עושים השוואה בין המחזה הזה של אליהו, למחזה של משה רבינו שהיה באותו מקום – בנקרת הצור, שם נאמר למשה: "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כב). ניתן לעיין בהקבלה שהם מציינים.
המלבי"ם מבאר, שאלוקים שלח מסר לאליהו – אלוקים לא מתגלה ברוח, ברעש ובאש! אלוקים מתגלה בדממה. "הראה לו, כי במחנה רוח ורעש ואש, אין השם בם! רק בקול דממה. וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו, בל יסערו סער, בל ירעשו רעש, ובל יבעירו אש, כמו שעשה אליהו בקנאתו להשם צבאות, שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי השם ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים". כלומר, כשאלוקים שאל את אליהו בפעם הראשונה "מה לך פה אליהו", הוא התכוון בשאלתו מדוע הגעת למצב שאתה צריך לברוח? תפקידו של מנהיג ונביא הוא להוכיח את העם באהבה ובדממה, ולא על ידי עצירת מטר והריגת נביאי הבעל. אולם אליהו ממשיך ואומר לאלוקים – "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי להשם אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ " – אליהו אומר שוב, שהוא עשה זאת מתוך קנאות לאלוקים, והוא חוזר על הדברים בשנית, שעם ישראל עזב את הברית.
ואז, אלוקים החליט להעביר את הנבואה לנביא אחר, משום שנבואה לא יכולה ללכת יחד עם קנאות מן הסוג הזה – "וַיֹּאמֶר השם אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק... וְאֶת אֱלִישע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".
הדברים גבוהים מאוד וטעונים למידה לעומק, אולם אלה הם פשוטם של דברים, לאור דבריו של המלבי"ם.
המדרש (ילקוט שמעוני כאן, אליהו זוטא ח) כותב דבר נוסף. הקדוש ברוך הוא הוכיח את אליהו על כך שהוא אומר את חטאי בני ישראל לאלוקים. כלומר, תפקידו של נביא הוא להוכיח את בני ישראל מצד אחד, אך כשהוא פונה לאלוקים אל לו להזכיר את חטאי ישראל אלא להיפך, ללמד עליהם זכות. אליהו אמר לאלוקים פעמיים: "כי עזבו בריתך בני ישראל". אלוקים ענה לו על כך – אתה אומר שבני ישראל עזבו את בריתי, חייך – אין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. ומכאן המנהג לעשות "כסא של אליהו" בכל ברית מילה, משום שאליהו הנביא מגיע לכל ברית מילה בעולם, וכך הוא מלמד זכות לנצח, שבני ישראל מקיימים את מצוות ברית המילה.
ראינו אם כן שוב, שתפקידו של מנהיג הוא לימוד זכות על העם (מרחיב בעניין ה"באר משה" על פרקים אלו).
המדרש (שיר השירים רבה, על הפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת") מביא דוגמא נוספת לכך מישעיהו הנביא. ישעיהו הנביא ניבא נבואות נחמה. אחד הפעמים הוא אמר "כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיהו ו, ה). אמר לו הבורא, זה שאתה אומר על עצמך "איש טמא שפתים אנוכי" – מקובל עלי, אבל לומר על עם ישראל שהוא עם טמא שפתים? זה כבר לא. לא על הבנים שלי. המדרש כותב, שישעיהו הנביא נענש על כך, וכפי שהוא אומר פסוק אחד אחר כך: "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה... וַיַּגַּע עַל פִּי". מה הפירוש "רצפה"? ממשיך המדרש: "רצפה - רוץ פה. רצוץ פה למי שאמר דלטוריא (לשון הרע) על בני". ואכן, התלמוד (יבמות מט ע"ב) מספר, שישעיהו הנביא התחבא בתוך עץ, ונכדו חתך את העץ על ידי מסור והמסור פגע בפיו של ישעיהו. לא יאומן. מנהיג ונביא אינם יכולים להוציא לעז על עם ישראל. הם חייבים להוכיח את העם ולייסרו, אולם כשהם פונים לבורא – הם צריכים רק ללמד עליהם זכות (אגב, בהפטרה מוזכר שגם לאליהו - המלאך נתן עוגת "רצפים" – מלשון רצוץ פה, כמו אצל ישעיהו).
עלינו לזכור שאנו מדברים על נביאי וקדושי עליון, אולם בדרגתם הגבוהה הם נתבעו על "חוסר" לימוד הזכות.
דוגמא הפוכה ניתן לראות אצל גדעון. בספר שופטים (ו, יג) מסופר, שהיה זה ליל פסח, וגדעון ישב עם אביו שסיפר לו על נסי מצרים. גדעון שאל את אביו מדוע הבורא לא עושה לנו ניסים היום, כפי שעשה לאבותינו, ומדוע המדיינים מציקים לנו ללא הרף? אביו ענה לו, שבני ישראל עובדים עבודה זרה, לכן אלוקים לא עושה ניסים. גדעון לא קיבל את הטענה והחל ללמד זכות – וכי במצרים לא עבדו עבודה זרה? וגדעון טען לאביו שלמרות הכל, בני ישראל ראויים גם היום לניסים. כשאלוקים ראה שגדעון "לא מוותר" ומלמד זכות על בני ישראל, אמר לו הבורא - "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן, הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ " (שופטים ו, יד). לאיזה כוח מתכוון הבורא? לכוח לימוד הזכות!
תכונת לימוד הזכות היא אחת התכונות הנדרשות ממנהיג בישראל, והיפוכה – חוסר לימוד זכות, מורידה את המנהיג ממנהיגותו. כשאליהו גרם לבצורת בארץ ישראל, הוא עצמו התחבא במערה. כיצד התפרנס ומהיכן אכל? הנביא מספר: "וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב, וּמִן הַנַּחל יִשְׁתֶּה" (מלכים א, יז, ו). מדוע דווקא העורבים "זכו" לשרת את אליהו? הלא עורבים הם מין אסור באכילה, וכן הם ידועים בתור עוף אכזרי? יש בעורבים מסר לאליהו – גם בעורבים ניתן למצוא נקודת זכות. הנה, הם נותנים לך לאכול. אם בעורבים יש נקודת זכות, וודאי שגם בעם ישראל יש נקודות זכות רבות (ניתן לעיין במדרש פרשת נח, מדוע נח שלח דווקא את העורב, הרחבנו בעניין בספר "משהו טוב לשולחן שבת, פרשת נח). כשמשה מבקש מנהיג מהבורא, הוא בעצם נותן הוראה לדורות, מיהו מנהיג אמתי.
כל אחד מאתנו מנהיג. מנהיג משפחה, חברה, או כל דבר אחר. כל אחד מאתנו יכול להשפיע ולהנהיג, אולם התנאי הראשון למנהיגות אמת הוא לימוד זכות. לראות בכל אדם את הנקודה הטובה שבו. אין מישהו שאין לו נקודה טובה.
הפטרה זו נקראת בדרך כלל בסמוך לימי בין המצרים – ימים בהם מתאבלים אנו על חורבן בית המקדש שנחרב בעוון שנאת חינם. אם נלמד זכות אחד על השני, נצליח להרבות אהבה ביננו וכך נוכל להוסיף נדבך לבניית בית המקדש השלישי.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן