קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

סיפורי סבא

שלש שנים הם שירתו באחת היחידות הקרביות בצבא, שירות שדרש מהם כוח פיזי רב. כעת, עם שחרורם מהצבא, הם החליטו לצאת למסע מפרך במזרח. במהלך המסע, הם הגיעו אל תחתיתו של הר גבוה ומשונן, שהטיפוס אל פסגתו כרוך בסיכון לא קטן, אך עניין "פעוט" זה לא מנע אותם מלצאת למשימה.
לאחר שלש שנים ב"קרבי" - אמרו בינם לבין עצמם - טיפוס על הר כזה זה ממש "משחק ילדים", ולאחר התארגנות לוגיסטית הם יצאו להרפתקה המסוכנת.
הם ריכזו את כל כוחותיהם, ואט אט התקדמו והעפילו לגבהים, המחשבה על השמחה שתהיה להם כשיגיעו לפסגה, האפילה על כל הקשיים.
סוף סוף הגיעו. הנוף נהדר והמאמץ היה שווה. כמובן שהם תקעו דגל והניחו שקית במבה כמצופה מתייר ישראלי ממוצע. והנה, להפתעתם הרבה הם פגשו מולם ילד קטן, רזה וצנום. ילד! קראו, איך הצלחת לטפס על הר גבוה שכזה? אתה כל כך רזה וחלש, אנחנו עם כושר גופני מעולה בקושי שרדנו את הטיפוס...
הילד הסתכל אליהם ואמר בתמימות: אתם הייתם צריכים להתאמץ כדי להגיע לפסגה, אין ספק שמגיע לכם את הכבוד הראוי, אני, נולדתי כאן, בכפר הקטן שעל פסגת ההר...
כולנו מנסים לכבוש פסגות בתחומים רבים בחיים, לא תמיד אנו מצליחים. פעמים, פסגה שאחד כובש בעמל ויזע רב, האחר "נולד" שם. אין ספק שפעמים חולפת מחשבה בליבנו: "הלוואי שהייתי נולד שם". הדברים נכונים גם בפסגות גשמיות כמו עושר, וגם בהישגים רוחניים - בהם נתמקד במאמר זה.
משה רבנו עומד על פסגת הר נבו, מביט אל הארץ שבמשך ארבעים שנה הוא מצפה להיכנס אליה, ומתקיים בו דבר השם: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא" (דברים לב', נב'). גם אנחנו פעמים רבות רואים את ההצלחה, אך מחמת כל מיני סיבות מנועים מלגשת אליה.
עיון בפרשה, מגלה לנו סודות כיצד נוכל לגרום לכך שלפחות ילדינו – דור העתיד, ייוולדו על פסגות כאלו ואחרות.
בסוף פרשת בלק מסופר על חטאם של בני ישראל עם בנות מואב, ועל כך שזמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, חטא עם המדינית לעיני משה והעם. אלוקים התחיל "לנגוף" את העם ופינחס – נכדו של אהרון הכהן, קינא את קינאת השם, הרג את זמרי ואת המדינית בחרב, והמגפה נעצרה מיד.
בתחילת פרשתנו, פרשת פינחס, אומר אלוקים למשה: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". בעקבות מעשה זה אלוקים מעניק לו שכר - "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה', יא' – יב') - פינחס מקבל את הכהונה, וכפי שכותב התלמוד (זבחים דף קא') "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (למרות שפינחס היה מזרעו של אהרון והכהונה הרי ניתנה לאהרון ובניו עוד קודם לכן, בכל אופן, הכהונה ניתנה רק לאהרון ולבניו שנמשחו בשמן המשחה ולתולדותיהן שייוולדו אחר המשחתן, פינחס שנולד לפני שהם נמשחו והוא עצמו לא נמשח, לא היה ראוי לכהונה. כעת, עם הריגת זמרי הוא קיבל שכר שגם הוא וזרעו אחריו יקבלו כהונה – רש"י) אם למישהו היה ספק האם מעשה פינחס חיובי או שלילי - הוא קיבל תשובה.
חכמים בתלמוד שואלים (סנהדרין דף פב', מובא ברש"י), מדוע התורה מזכירה שוב את ייחוסו של פינחס: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", הרי כמה פסוקים קודם, בסוף פרשת בלק כתוב את שם אביו וסבו, מדוע התורה רואה צורך לחזור על כך בשנית?
ישנה סיבה לכך. השבטים גינו את פינחס על כך שהרג את זמרי. הם זלזלו בו ואמרו, שמובן להם היטב מהיכן קיבל פינחס את "טבע הרציחה", שהרי סביו מצד אימו - יתרו, (אלעזר, אבי פינחס, נשא את בת יתרו לאישה) פיטם עגלים לעבודה זרה, אז מובן שנכדו – פינחס, "מידרדר" והורג נשיא בעם ישראל. כיוון שהשבטים זלזלו כך בפינחס, בא הפסוק ומייחס אותו שוב לאהרון הכהן, להדגיש, שמעשה פינחס רצוי בפני הבורא. כשם שאיש אינו מפקפק בצדקותו של אהרון הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כך פינחס עשה את אשר שעשה מתוך אהבת אמת ורדיפת צדק, וזו הסיבה שהוא זכה לכהונה שמוגדרת "ברית שלום" ("הנני נותן לו את בריתי שלום"). שהרי דבר ידוע הוא, שעל ידי עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות אלוקים עושה שלום בעולם.
נשאלת השאלה. מה חשוב לנו מי היה הסבא של פינחס? אותם אנשים שביזוהו, מדוע הכניסו את סביו לעניין, למה שלא יסתכלו על מעשה פינחס באופן אובייקטיבי, אם המעשה חיובי – לא חשובה העובדה שסביו פיטם עגלים לעבודה זרה, ואם מעשה פינחס שלילי – לא משנה שהוא מיוחס לאהרון הכהן...
אנו רואים דבר אחד – התורה מתחקה אחר השורש של כל מעשה, מה גרם לאותו מעשה להיעשות, וכדי להתחקות אחר השורש ראוי לדעת מי היה הסבא. הדברים יובנו יותר אחרי שנביא סיפור נוסף המובא אף הוא בפרשתנו.
משה חילק את הארץ לפי שבטים, ובתוך נחלות השבטים כל משפחה קיבלה אחוזה. והנה באות בנות צלפחד לפני משה ונשיאי העם ובפיהן טענה: "אבינו מת במדבר... למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" (במדבר כז', ג' – ד'), אומרות הבנות למשה, אנו רוצות ששם המשפחה לא ימחה, לכן, "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", אנו רוצות אחוזה בארץ שתיקרא על שם אבינו.
משה שומע את הבקשה ועושה את הדבר המתבקש: "ויקרב משה את משפטן לפני השם". אלוקים עונה למשה: "כן בנות צלפחד דוברות, נתן תיתן להם אחוזת נחלה" (פרשה זו לכשעצמה נושאת מסר עצום - כמה גדול כוח הרצון. הם רוצות לזכות בסגולת ארץ ישראל, ואלוקים מזהה רצון כה חזק אז הוא מחדש עבורן דין שגם הן נוחלות. אין כאן המקום להאריך בעניין).
גם בפרשה זו התורה מאריכה בהיסטוריה המשפחתית של בנות צלפחד: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף" (במדבר כז', א'), התורה מציינת חמש דורות אחורה עד יוסף הצדיק בנו של יעקב. מדוע התורה מזכירה את הסבא רבה של הסבא רבה של הבנות?
כן, גם כאן התורה מגלה לנו מהו שורש המעשה הנאצל של בנות צלפחד, מה גרם להן לרצון כל כך חזק בנחלה משלהן בארץ, מהו הגורם לדחף האדיר לבא אל משה ולבקש נחלה, נגד כל הסיכויים. מגלה התורה את התשובה: יוסף, יוסף הצדיק שחיבב את הארץ יותר משאר אחיו. יוסף היה היחיד שהשביע את בני ישראל, שכשיצאו מגלות מצרים - "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג', יט'). יוסף רוצה להיקבר בארץ הקודש.
הנה השורש - יוסף חיבב את הארץ. עברו חמש דורות, ותכונת חיבוב הארץ שיוסף זרע לפני חמש דורות, צומחת ומתגלה אצל בנות צלפחד.
נמצאנו למדים יסוד חשוב: כל מעשה חיובי שאדם עושה, המעשה מקרין לא רק עליו, אלא גם על צאצאיו למשך שנים רבות.
יסוד זה כותב רבי חיים מוולאזי'ן בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות (פרק ה' משנה ג'), הזכרנו יסוד זה בעבר, בפרשת וישב, נזכיר אותו שוב.
המשנה אומרת "בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם". מדוע רק כעת אברהם מקבל את התואר "אבינו", הרי משנה אחת קודם לכן כתוב "עשרה דורות מנוח ועד אברהם" ולא נכתב עליו "אברהם אבינו", מדוע? והוא עונה כך: "כאן אמר אברהם אבינו ולמעלה אמר 'מנח ועד אברהם' (אבות פ"ה מ"ב) ולא אמר "אבינו", ירצה בזה על פי מה שנכתב (משלי כ', ז') "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו", כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה ניסיונות היו להיישיר הדרך לפנינו". המשנה מדגישה את ה"אבינו" במיוחד ביחס לניסיונות, משום שכשם שאב מוריש את תכונותיו לבניו, כך אברהם – מחמת ניסיונותיו שלו - העניק לבניו אחריו את הכוח לעמוד בכל הניסיונות שהם עתידים לעבור.
ישנה דוגמא מרתקת נוספת (הזכרנו אותה בקצרה בפרשת נח).
בתפילת מנחה של יום הכיפורים, קוראים את ספר יונה. בספר יונה מסופר, שיונה הנביא נשלח אל אנשי העיר נינווה – בירת אשור, כדי להזהיר אותם מפני הבאות ושישובו ממעשיהם הרעים.
מדוע זכו אנשי נינווה לכך שיגיע אליהם נביא השם, בעוד שאר אומות העולם לא זכו להתראה מאלוקים? הרי אנשי נינווה לא היו יהודים והינם ככול האומות?
ביאור "החזקוני" לתורה (על ספר בראשית, פרק י' פסוק יב'), מבאר את העניין לאור הדברים שהזכרנו.
נינווה הייתה בירת אשור. מי היה אשור? בפרשת נח נכתב: "מן הארץ ההיא יצא אשור, ויבן את נינווה ואת רחובות עיר ואת כלח" (בראשית י', יא'). כותב רש"י – "כיוון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדים במקום (באלוקים) לבנות המגדל (מגדל בבל), יצא מתוכם". זאת אומרת, אשור היה גר בבבל, שם כולם הלכו אחר נמרוד שמרד באלוקים, אשור לא נסחף בזרם הכפירה, החליט לשחות נגדו, לצאת מבבל, והוא בנה את נינווה ועוד כמה ערים.
חלפו שנים ונינווה עומדת בפני הפיכה וחורבן. אלוקים שולח את יונה שיתרה בהם ויזהיר אותם – מדוע? בזכות הסבא אשור! אשור היה צדיק ובנה את נינווה משום שהתרחק מנמרוד שעבד עבודה זרה, זאת הסיבה שכעבור שנים אלוקים שולח את יונה להציל את אנשי נינווה...
הרעיון נכון הן לחיוב, כמבואר, והן לשלילה. ישנו רמב"ן על הפסוק "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה" (דברים כט', יז') – "פן יש בכם שורש רע, שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות...".
כך הם פני הדברים.
נשוב לפינחס שהרג את זמרי והמדינית. מהיכן נובע מעשה זה? ממקום שלילי - מהסבא שעבד עבודה זרה, או ממקום טהור - מאהרון הכהן שרדף אחר השלום והצדק? מדגישה התורה: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", סבו – אהרון, חי את כל חייו במסירות נפש עבור כלל ישראל, ותכונה זו באה לידי ביטוי אצל נכדו פינחס, שקם מול כולם, הרג את המדינית ועצר את המגפה.
בואו נאמץ את הפרשה הזו חזק לליבנו, נשנן לעצמנו, שכשאנו מטפסים אל עבר פסגתו של ההר הפרטי שלנו, היזע והמאמץ משתלם לא רק לנו. הכוחות שאנו משקיעים, הם חומרי הגלם שנותנים לילדינו את הכוח לפעול נכון.
כן, בידנו להוליד את ילדינו בראשו של ההר, ומשם הם יפלסו את הדרך אל עוד הר ועוד פסגה...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן