קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

מנהיגות ללא נעליים

״וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּי גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִי״ (במדבר כז׳, יג׳).


משה רבנו מקבל את ה"בשורה", שהוא עומד להיפטר מן העולם הזה ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל - "עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרון אחיך" (במדבר כז', יג').
סביר להניח, שכל אחד אחר במקום משה כשהיה מקבל בשורה כזו, הדבר הראשון שהיה עושה הוא לנסות לשנות את הגזרה ולהתפלל בעוז על ביטולה. משה לא עשה כך. כשמשה מקבל את הבשורה, הדבר הראשון שעומד אל מול עיניו הוא לא טובתו האישית, אלא טובת כלל ישראל ומיד הוא מתפלל: "יפקוד השם אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת השם כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז', טז' – יז'). משה דואג למנות מנהיג חדש לעם ישראל. טובת הכלל – זה מה שעומד לנגד עיניו של משה עם קבלת הידיעה שהוא עומד להיפטר מן העולם.
זו מנהיגות בעם ישראל.
התלמוד במסכת ברכות (דף יח' ע"ב), עוסק בשאלה האם הנפטרים מודעים למתרחש בעולם הזה. אחת הראיות שהתלמוד מביא, הוא מעשה שארע עם אחד מהאמוראים – שמואל. אביו של שמואל, היה אחראי על קרן צדקה גדולה, וכל כספי היתומים הופקדו אצלו. יום אחד נפטר אביו בפתאומיות ואף אחד לא ידע היכן טמונים כספי היתומים. בני העיר חשדו שבנו – שמואל - יודע היכן מוחבא הכסף, אך לא מגלה כייוון שהוא רוצה לגנוב אותו.
שמואל, שידע שהחשדות לחינם, החליט ללכת לבית הקברות, לעלות לקבר אביו ולנסות לשאול אותו היכן טמונים כספי היתומים. כשהגיע לבית הקברות, פגש כמה רוחות של נפטרים ושאלם היכן נמצאת הרוח של אביו? אמרו לו שאביו כעת ב"מתיבתא דרקיעא" (בישיבה של מעלה) ותכף יוכל לראותו. מספר התלמוד שבעוד שמואל ממתין לבוא אביו, הוא פגש את רוח של חברו הטוב – לוי, וראה שלוי נותר בחוץ ולא יכול להיכנס למתיבתא דרקיעא. שאל שמואל את חברו, מדוע אתה לא נכנס? ענה לוי, אני נענש על כך שבעודי בחיים, במשך כמה שנים לא נכנסתי לשיעורים של רבי ומורי, ובעקבות כך רבי נפגע והתבייש. כנגד כל אותם השנים בהם הייתי בחוץ ולא נכנסתי, אני נענש שאיני יכול להיכנס כאן בשמים. זאת הסיבה שאני "בחוץ".
מספר התלמוד, שכששמואל סיים את השיחה עם לוי, הגיעה רוחו של אביו. כשאביו ראה אותו, הוא בכה וחייך. שאל שמואל את אביו – מדוע בכית? ענה לו אביו משום שעוד מעט אתה נפטר מן העולם. אז מדוע חייכת? משום שמאוד מחשיבים ומעריכים אותך כאן בשמים – ענה לו אביו. פנה שמואל אל אביו ואמר לו – אם מחשיבים אותי בשמים, אני מבקש ממך, אנא בקש שיכניסו את חברי לוי למתיבתא דרקיעא, ואכן הבקשה התקבלה ולוי נכנס.
לאחר מכן שאל שמואל את אביו היכן כספי היתומים, ואביו אמר לו היכן הם טמונים.
הנה לנו דוגמא נוספת מיהו גדול אמיתי. שמואל מקבל בשורה שעוד מעט הוא נפטר מן העולם, הוא יודע שמחשיבים אותו מאוד, ובמקום "לנצל את מעמדו" ולבקש על החיים של עצמו, מה עומד בראש מעייניו? חברו לוי, שחברו יזכה סוף סוף להיכנס פנימה אל מתיבתא דרקיעא. מדהים.
מנהיג בעם ישראל צריך להיות קשוב קודם לצרכי הכלל, ורק אחר כך לצרכי עצמו.
נסיים עם תובנה נוספת שתמחיש את הרעיון.
במעמד הסנה, כשמשה מקבל את שרביט ההנהגה, אומר לו אלוקים "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ב', ה'). מדוע דווקא במעמד הסנה משה נצטווה להשיל נעליו, ולא נצטווה כן כשעלה להר סיני, ומדוע בחלום סולם יעקב, לא מצינו שיעקב השיל נעליו כשאמר "אין זה כי אם בית אלוקים" (בראשית כח', יז')?
המעיין בדברי רבותינו הראשונים ייראה שבפרשה זו טמונים הרבה סתרי תורה, אולם ישנה תשובה נפלאה על דרך הדרש, תשובה שמשלימה את אשר שדברנו (איני זוכר מה מקורה). מהי מטרת הנעל? להגן על כף הרגל. כשאדם נועל נעלים הוא מסוגל לצעוד בבטחה על אבנים וזכוכיות והוא לא ירגיש מאומה. אולם כשאדם צועד יחף, הוא מרגיש כל אבן ולו הקטנה ביותר. כשמשה מקבל את ההנהגה, מבקש ממנו הבורא – "של נעלך!", לאמור – כשאתה מנהיג את העם, תנהיג אותם "ללא נעליים", תשתדל לחוש כל יהודי ויהודי ולו "הקטן" ביותר, ולא כמנהיגי אומות העולם שמיד כשהם מקבלים שררה וכבוד הם לא מרגישים את העם שתחתיהם, אלא "דורכים" עליהם ללא הבחנה.
מנהיגות אמיתית בעם ישראל היא מנהיגות "ללא נעליים", עם רצון לחוש ולהרגיש כל אחד ואחד.
כל אדם הוא בעצם מנהיג בבית, בעבודה ובקרב חברים. אם נשכיל להצליח להנהיג את ספינת החיים "ללא נעליים", בטוחני שהכול יהיה טוב יותר...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן