קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

מושג מהפרשה -גלות במעגל סגור

על גלות ונחמה

שנים ארוכות הם ציפו בערגה לילד, והידיעה שבעוד שבועות ספורים הם יזכו לגעת בחלום ולחבוק בזרועותיהם ילד קטן, גרמה להם אושר עילאי. איש לא חזה את הטרגדיה. ההיריון הסתבך ומצבה הרפואי של האישה הידרדר באופן מחריד. הרופאים קבעו נחרצות, שבידיהם להציל או את חיי האישה או את חיי העובר. האישה החליטה חד-משמעית, שחייה לא יהיו חיים ללא הילד, והיא מוכנה לסכן את חייה למען הצלת בנה (מבלי להיכנס כמובן לפולמוס ההלכתי סביב נושא זה). קרובי האישה ניסו לשכנעה לחזור בה מהחלטתה הגורלית, אולם היא עמדה איתנה בדעתה – היא מוותרת על חייה למען חיי הילד. הרופאים הכינו את הבעל הדואג לגרוע מכל, ואמרו לו להיכנס לחדר כדי להיפרד מרעייתו.
דקות לפני שהיא עצמה את עיניה לנצח, פנתה לבעלה ואמרה לו: ככול הנראה הילד לעולם יכיר אותי, אולם חשוב לי שהוא יידע כל חייו, שאני הקרבתי את חיי למען חייו, ושיקפיד כל שנה ביום פטירתי לעלות לקברי ולומר את תפילת הקדיש. האישה נפטרה לבית עולמה, ובמותה היא הביאה חיים חדשים לעולם.
מדי שנה כשהגיע יום פטירתה, התאספו קרוביה ומכריה סביב קברה. בעלה, המתין בסתר ליבו ליום בו בנו יגדל מעט, ויוכל הוא לומר את תפילת הקדיש על קברה של אמו, אשר הקריבה את חייה למענו. כאשר הילד גדל מעט, הביא אותו אביו בפעם הראשונה לפקוד את קברה של אמו, וכל הנוכחים התרגשו לקראת הרגע המרטיט – הילד יאמר קדיש פעם ראשונה לעילוי נשמת אמו. הילד שיבש את התכניות. הוא העדיף לשחק באבנים הקטנות שהיו פזורות סביב, ורק לאחר שאביו הבטיח שהוא יקנה לו מתנה אם יאמר את תפילת הקדיש, נעתר הילד לבקשתו, ואמר את הקדיש בחופזה, במהירות וללא כוונה.
הנוכחים הרגיעו את האב הנסער ואמרו לו – לא נורא, הוא ילד. כשיגדל – אין ספק שהוא יאמר את הקדיש לאט, בכוונה ובהתרגשות. במציאות, דבר לא השתנה, וכאשר חגגו לילד בר-מצווה, קיווה האב שלפחות עכשיו, כשהוא התבגר מעט, יאמר הוא את הקדיש בכוונה ראויה, אולם תקוותו התבדתה ביום הפטירה השלושה עשר. גם אז אמר הילד את הקדיש באופן "קר" וללא טיפת רגש. האב המאוכזב פנה לבנו ואמר לו: בני אהובי, יודע הנך שאמך הקריבה את חייה למען חייך, אין לך טיפה של הכרת הטוב? טיפה של רגש כלפיה? הביט הילד בעיניו העצובות של אביו ואמר לו: אבא, כיצד אוכל לאהוב דמות שמעולם לא הכרתי ולא ראיתי? הרי מעולם לא הכרתי את אמי, מעודי לא חשתי לטיפה של יד אימהית, כיצד אני יכול להתחבר רגשית לדמות שאיננה חסרה לי?
*
פרשת "פנחס" נקראת בדרך כלל בתקופת "ימי בין המצרים" או בסמוך אליה. בתקופה זו מתאבלים אנו על חורבן שני בתי המקדש - הראשון והשני.
לא קלה היא משימה זו. אין זה פשוט כלל וכלל להתאבל על בית המקדש, שהרי אנו משולים לאותו ילד שמעולם לא הכיר את אמו. אנחנו "נולדנו" אל תוך הגלות הארוכה, לכן כל כך קשה לנו "להתחבר" ולחוש את עוצמת האובדן.
ירושלים עדיין חרבה, בית המקדש עדיין לא נבנה ואנו נמצאים בגלות. משמעותה של המילה "גלות", אינה דווקא גלות טריטוריאלית. גם אם נמצאים אנו באופן פיזי על אדמת ארץ ישראל, אולם מצבנו הרוחני נמצא ממנו והלאה, או שאין אנו מרגישים בטוחים על אדמתנו מחמת מפגעים שונים, זו גם גלות.
קשה לעם ישראל בגלות. קשה מאוד. צרות סובבות אותנו מבית ומחוץ. אולם פרשת השבוע נותנת לנו תקווה גדולה המעודדת אותנו בגלות הארוכה, גלות הכלל וגלות הפרט.
שלוש פעמים מוזכר בתורה שאלוקים ציווה את משה לספור את בני ישראל. הפעם הראשונה הייתה לאחר חטא העגל, הפעם השנייה הייתה לאחר הקמת המשכן, והפעם השלישית היא בפרשתנו – לאחר המגפה שהביא השם על העם בעקבות מעשה פעור. התורה מפרטת את שמות השבטים ואת המשפחות השייכות לכל שבט, אולם נשים לב שהתורה מוסיפה לכל המשפחות את האותיות יו"ד וה"א. דוגמא: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל: בְּנֵי רְאוּבֵן - חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי, לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי, לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי", וכן ביחס לשאר המשפחות. התורה מוסיפה את האות ה"א בהתחלה, ואת האות יו"ד בסוף. אותיות אלו הם אחד משמותיו של הבורא "י-ה".
מה עומק העניין?
רש"י (כו, ה) מביא את פשט הדברים: "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים, מה אלו מתייחסים על שבטיהם? סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם – ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה – לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה שמפורש (שנאמר) על ידי דוד "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהלים קכב), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם". כלומר, השם "י-ה" הנמצא בשמות השבטים, מהווה עדות לישראל שכולם בני אבותיהם, והמצרים לא הצליחו לשלוט באמותינו.
אולם חכמים (ירושלמי תענית פרק ב הלכה ו) מביאים הסבר נוסף, אקטואלי מאוד לתקופת ימי בין המצרים: משל למלך שהיה לו מפתח לחדר האוצרות, והוא חשש מאוד שהמפתח ילך לאיבוד. מה עשה המלך? קשר את המפתח עם שרשרת לגופו, וכך לכל מקום שהוא הלך, המפתח היה עמו.
כך קשר הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, כדי שלא ילכו חלילה לאיבוד.
צירופן של אותיות שמו של הבורא על שמות בני ישראל, מסמל את הרעיון שאלוקים "קשר" את עצמו יחד עם בניו, כדי שהם לא ילכו לאיבוד. עניין זה מהווה נחמה אדירה עבורנו בגלות הארוכה, משום שכעת בטוחים אנו שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יעזבנו, שהרי הבורא "תלה" את עצמו בעמו, ואם מצבו של עם ישראל מחולל, ממילא גם שמו מחולל, כך שגם אם אין אנו ראויים לגאולה מצד מעשינו, אלוקים יגאל אותנו למען שמו.
אחד מקטעי התפילה בחגים פותח במילים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", בסוף הקטע אומרים אנו "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". השיא והפסגה של ה"אתה בחרתנו מכל העמים", מתבטא בכך ששמו של הבורא נמצא עלינו.
כאמור, נתון זה מהווה נחמה גדולה עבורנו - בפרט בימי גלותנו, אולם הוא גם מחייב אותנו. שהרי אנו "מייצגים" את הבורא בכל פעולה, כך שאם מקיימים אנו את רצונו - אנו מקדשים את שמו, ואם חלילה נמצאים אנו בשפל המדרגה - כביכול אנו מורידים גם את הבורא ("שפתי חיים" א, עמוד תד).
זו אחריות גדולה מאוד על כל אחד מאתנו.
הדברים אינם אמורים רק ביחס לכלל, אלא גם ביחס לפרט. אדם עלול להרגיש שהוא בגלות אישית, יש לו צרות רבות והוא מרגיש "אבוד". אולם האמת מורה לא כך – השם תמיד נמצא עם האדם, בשמחה ובאבלות, באושר וביגון, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי. ידיעה זו מופיעה גם בפסוק נוסף: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת השם בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג). מדוע התורה כותבת "לתת את נקמת השם במדין", ולא "את נקמת בני ישראל", כמתבקש? רש"י מבאר: "העומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא". מדהים הדבר.
נחמה זו מופיעה גם בהפטרה הנקראת בדרך כלל לפרשה זו.
ירמיהו הנביא מנבא ומזהיר את בני ישראל מפני חורבן המקדש וירושלים. אולם יחד עם דברי הנבואה הקשים, הקדוש ברוך הוא שם בפי ירמיהו דברי נחמה עצומים: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ... וַיֹּאמֶר השם אֵלָי, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו א). מה פשר נבואה זו?
הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז – מובא בסוף ספר "בית הלוי" על התורה, אות קכג) מבאר את עומק הדברים. כשיש למלך בן האהוב עליו, הרי הוא שומרו בתוך ארמונו בשמירה מעולה מכל המזיקים והפגעים הקיימים בחוץ. אולם פעמים, כשהבן חוטא, אין ברירה והמלך צריך להעניש אותו. מה עושה המלך? הוא מגרש את בנו מארמונו לתקופה מסוימת, אולם לא לפני שהוא נותן פקודה לחייליו לשמור בשמירה מיוחדת את האזור אליו הולך הבן, ורק כשהמלך בטוח שהאזור "סטרילי" ומוגן, הוא מוציא את הילד מרשותו. כך שבעצם, ללא ידיעת הבן, המלך אמנם מעניש את בנו ומגרשו לתקופה, אולם יחד עם זאת הוא דואג שלילדו לא יארע כל נזק בתקופת "גלותו". הסביבה מוגנת.
לפני גירוש הבן - הבן היה מוגן והאזור בחוץ היה מופקר, לאחר הגירוש – הבן "מופקר" אך האזור מוגן. גם כשהבורא "הרחיק" את בניו מביתו, הוא בד בבד שומר ומגן עליהם. זו כוונת ירמיהו הנביא – לפני שבני ישראל חטאו, העולם היה "מופקר" אך בני ישראל היו מוגנים, כעת, לאחר שבני ישראל חטאו, אלוקים שולח אותם מביתו, אולם הוא דואג קודם לעשות סדרים באומות - "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". רק אחרי שיש "סדר" באומות, אלוקים שולח את עמו - "וַיֹּאמֶר השם אֵלָי, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" - בני ישראל "מוגנים" ויכולים לצאת לגלות.
דברי נחמה אלו אמורים ללוות את עם ישראל – בגלותו הכללית, ואת האדם הפרטי – בגלותו הפרטית. אלוקים קשר את שמו בשמנו, וגם בגלות הוא נמצא אתנו, ואולי אף יותר מתמיד. לא תמיד הוא גלוי, אבל תמיד הוא קיים ותמיד הוא שומר עלינו.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן