קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

לקטוף את הירח

משה רבנו מקבל מבורא עולם את הידיעה, שרגע פטירתו מן העולם הזה קרוב מתמיד. הדבר הראשון שמשה דואג עליו בעקבות קבלת הבשורה, הוא עם ישראל. לכן, הדבר הראשון שמשה מבקש הוא, שהבורא ימנה עבורם מנהיג חדש, ראוי ומתאים. אותו מנהיג צריך להיות מופת ודוגמא בחייו הפרטיים והציבוריים, ולכוון בהשפעתו את חיי היחיד והציבור של העם, ולהעמיד אותם במסלול שנקבע על פי השם.
מיד לאחר מינויו של יהושע, מצוות התורה על מצוות הקרבת קרבנות הציבור - קרבן תמיד, קרבנות המועדים ועוד. קרבנות הציבור הללו מבטאים את הקשר של בני ישראל עם יוצרם, ומזכיר להם את תפקידם הנצחי ואת היחס שלהם לבורא.
אחד הקרבנות המוזכרים הוא קרבן "ראש חודש". בתחילתו של כל חודש, יש להקריב קרבנות מאוד מסוימים: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה להשם, פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה – שִׁבְעָה, תְּמִימִם" (במדבר כח, יא), בנוסף, יש לצרף גם מנחות ונסכים.
כל חג ומועד במעגל השנה, מסמל משהו ייחודי באמונה היהודית, והקרבן של אותו חג מתאים למאפיין זה. אולם מדוע יש להקריב קרבן בראש חודש?
מה מיוחד בראש חודש, חוץ מעצם עובדת היותו היום הראשון לחודש? מדוע גם ראש חודש מוגדר "מועד"?
רבי שמשון רפאל הירש (בפרשתנו) מרחיב בעניין. "מועד" ראש חודש, מסמל יותר מכל את יכולת ה"חידוש" של עם ישראל והאדם היהודי. מציאות בריאת העולם יש מאין, מנוגדת לרעיון התעתועים של קדמות העולם. רעיון החידוש, מקיף את חיי האדם היהודי – האדם יכול "להחיות" עצמו מחדש.
אדם הוא לא "קדמון", "סטטי" וחסר חיות. ביכולתו להתחדש ו"לברוא" את עצמו מחדש בכל רגע נתון. בכל ראש חודש, הלבנה מתכסית ואינה נראית ליושבי כדור הארץ. גם העם והאדם הפרטי, פעמים רבות שוקעים במחשכים וביגון, בעקבות אירועים שונים. כל אימת שהלבנה "מתחדשת" ומתנערת מן החושך, היא קוראת לאדם ומורה לו - צא החוצה, צא מהמחשכים ומהיגון האופף אותך, התחדש והתעלה חזרה למעלה.
רעיון החידוש הוא הבסיס לחגי ומועדי השם. שהרי מטרת המועדים היא לעצור את מרוץ החיים ו"להיוועד" סביב הבורא, כל חג והמוטיב העיקרי שלו.
אחד הקרבנות שמקריבים בראש חודש הוא קרבן חטאת - "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת להשם, עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (במדבר כח, טו). קרבן חטאת מוקרב בדרך כלל על ידי אדם שחטא בשוגג. מדוע התורה מצווה להקריב קרבן חטאת בראש חודש? חטאת על מה? רש"י מביא את דברי חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: הַ ביאו כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח" (חולין ס ע"ב, שבועות ט ע"א). כמובן שאמרה זו סתומה ובלתי מובנת, לפחות במבט ראשוני. נבאר אותה.
נקודת המוצא היא המילים בפסוק "לחטאת להשם". לא כתוב שקרבן החטאת הוא עבור בני האדם, אלא "לחטאת להשם", כביכול החטאת באה למען הבורא בעצמו. ביאורם של דברים: בפרשת בריאת העולם נכתב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז). בפסוק זה יש קושי פנימי. בהתחלה כתוב "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" – משמע שהם שווים בגודלם, ומיד אחר כך כתוב "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל... וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן"? רש"י מביא את התשובה הידועה, שאכן בתחילה נבראה הלבנה גדולה כמו השמש, אולם היא באה בטענה לאלוקים ש"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". אמר לה אלוקים: אם את טוענת שאי אפשר שני מאורות גדולים, בבקשה, לכי והמעיטי את עצמך, וכך השמש תשלוט, ואת תהיי תחתיה.
אומר בורא עולם, בראש חודש, היום בו קטנות הלבנה באה לידי ביטוי באופן הכי בולט, הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח. חטאת ראש חודש באה כביכול כדי לכפר לבורא על כך שהוא מיעט את הירח.
הסימבוליקה של הדברים היא כזו: המילה "חטאת" היא מלשון חיטוי וניקוי. אדם מסוגל לחטא את עצמו, לטהר את עצמו. חליפוּת ושינוי אורה של הלבנה, מראים לנו דוגמא של עצמינו. גם אנחנו מסוגלים לזכות לאור אחרי כל אופל, ולתקומה אחרי כל כישלון.
התורה מדגישה "לחטאת להשם". היכולת לחטוא והצורך להתחטא, האפשרות להתנקות ולהתעלות ממעמקי החטא היא "להשם" - היא מתנת חסד עליונה שהבורא העניק לבחיר יצוריו – האדם, כדי שיוכל להתקרב להשם. פרה וחתולה או כל בעל חיים אחר אינם יכולים לחטוא. בעלי החיים הם "סטטיים". אדם – דווקא בגלל היותו יצור בעל בחירה, הוא מסוגל למעוד ולחטוא.
עצם היכולת לחטוא, עצם עובדת קיום הבחירה והמאבק – הם אלו הגורמים לאדם להגיע אל פסגת הטוב - אם הוא מצליח לנצח במאבק. אם החטא לא היה מגרה את האדם, לא הייתה כל משמעות לכך שאדם לא חוטא, שהרי גם פרה אינה אוכלת בשר לא בגלל שהיא החליטה אלא כי אין לה שום גירוי לאכול בשר.
רעיון הבחירה הוא ממש דומה לאימון גופני. כדי שאדם ישמור על בריאות גופו ועל כושרו הגופני הוא חייב להתעמל ולהציב במודע משקולות המכבידות על גופו במידה הנכונה. הניגוד והקושי הם אלו השומרים על תקינות גופו. כשם שכך זה ביחס לגוף, כך זה גם ביחס לנשמה. כאשר אדם מתמודד ומנצח, הוא עולה ומתעלה...
כשם שהלבנה נעלמת ומופיעה מחדש, כך אדם – קורה שהוא נמצא במצב חשוך, אבל כשם שרק לו כאדם יש אופציה לחטוא, כך רק לו יש אופציה
לשוב בתשובה, ואחרי שאדם שב בתשובה באמת, הוא נמצא במצב הרבה יותר מרומם. המעשים הטובים שאדם עושה מתוך בחירה, הם תוצאה ישירה
של היכולת לחטוא. שהרי ללא היכולת לחטוא, אין שום משמעות למעשה הטוב. כך ברא הבורא את מערכת האדם.
כעת נבין את דברי התלמוד שהזכרנו: כשהקדוש ברוך הוא אומר: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח" הכוונה היא כזו. מיעוט הירח מסמל את הדינאמיות שבאדם – העליות והמורדות, האור והחושך, הנפילה והקימה. יום ראש חודש – היום בו הירח נעלם – הוא סמל לתקופה בה אדם כמעט נעלם מבחינה רוחנית. הוא מרגיש מרוחק מעצמו ומהאמת, מנוכר, מיואש וחסר תקווה. הפתרון לתחושה זו הוא קרבן ראש חודש. המילה "קרבן" מקורה מלשון להתקרב. עצם העובדה שיש את האפשרות להיעלם, היא העובדה שגורמת לאדם להתקרב. ההתמודדות היא זו המרימה את האדם.
"מיעוט הירח – מסמל את האפשרות שהצד האלוקי שבאדם יהא שרוי באפלה זמנית, ואפשרות זו היא תוצאה של מעשה הבורא, שזיווג את הנשמה האלוקית הטהורה עם הצד הגופני החושני שבאדם" (הרב הירש, שם).
הקרבן הוא ה"כפרה" למציאות של היעלמות הירח.
נוסיף נקודה. כשמשה מבקש מנהיג לעם במקומו, הוא "מכנה" את אלוקים בכינוי חריג: " יִפְקֹד השם אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר - אִישׁ עַל הָעֵדָה". נתבונן מעט בכינוי - "אלוקי הרוחות לכל בשר". הוא עוצמתי. לא כתוב כאן "אלוקי רוחות כל בשר", אלא "אלוקי הרוחות לכל בשר". המדרש (ספרי על פסוק זה) כותב כך: "מגיד הכתוב, שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו". פירוש: "מאת השם יוצאת כל רוח אל הלבוש הגשמי המתאים לה, והשם הוא המשלב את הרוחות בכל בשר" (הרב הירש על פסוק זה). אלוקים מתאים לכל "רוח", "רוח" זה עצם האדם, האני האמתי שלו, את הלבוש המתאים לה. כך גם כותב הנביא ישעיהו: "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נז, טז) – "מלפניי תכנס הרוח לעטיפתה" – אלוקים מכניס כל רוח לעטיפתה המתאימה.
לכל אדם יש "עטיפה". כל העולם החומרי הוא "עטיפה" של האדם – גופו, כוחות נפשו והתנאים החומריים שאליהם הוא נולד. עלינו לזכור, שכל עולם החומר הוא רק "עטיפה". האדם עצמו היא הנשמה. בורא עולם שולח את האדם לעטיפה המתאימה לו בדיוק, עם אפס טעויות. לכל אדם יש את הכלים התפורים לפי מידותיו. המדרש שם ממשיך: "סימן זה יהא בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים, נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי" (איוב יב, י). מת – נתונה באוצר, שנאמר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" (שמואל א, כה, כט). באמרה זו טמון רעיון עומק המשלים את מה שהזכרנו קודם. כל עוד שאדם חי, הנפש נמצאת ביד הבורא עצמו – "אשר בידו נפש כל חי", כשהוא מת – הנפש נתונה באוצר. במילים אחרות – דווקא בעקבות החיבור של הגוף והנשמה, והסכנה הכרוכה בדבר, חיי האדם הם הזמן המסוכן, ולכן דווקא בתקופה זו הרוח זקוקה לשמירת יתר. כל עוד אדם חי, הרוח שלו נתונה ביד הבורא, אחרי שהוא נפטר, היא נתונה באוצר. בחיי האדם – הנשמה נמצאת ב"גלות". הרוח אינה במקומה הטבעי, אלא היא בתוך גלות של גוף. דווקא בתקופת הגלות, הרוח קרובה יותר לאלוקים.
הידיעה הזו מחזקת אצלנו את הידיעה, שבכוחנו להתחדש כל הזמן, שהרי השם אתנו בכל מצב. עד כדי כך שהמדרש אומר "סימן זה יהא מסור בידך".
עלינו לקחת את המידע הזה לכל החיים...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן