קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

בקצרה- תמיד כן

לאחר שהתורה מספרת על מינויו של יהושע למנהיג על עם ישראל, מצווה התורה על קרבן ה"תמיד". על עצם נושא הקרבנות ומשמעותם, הרחבנו בתחילת חומש ויקרא. ישנם כמה סוגי קרבנות. קרבנות המכפרים על סוגי חטאים שונים, כשכל קרבן – אופן הקרבתו ועשייתו, "מותאם" לסוג החטא. קרבנות תודה ושלמים הבאות על הודאה לבורא, קרבנות המועדים ועוד. קרבן ה"תמיד" המוזכר בפרשתנו, אינו בא לכפר על חטאים. מהו קרבן התמיד? עם ישראל נצטווה להקריב מדי בוקר ומדי אחר הצהרים – סמוך לשקיעה, כבש אחד בן שנה. בבוקר כבש, ואחר הצהרים כבש. קרבן זה הוקרב כל יום בבית המקדש בתמידות, ולכן שמו "תמיד". בשבתות ומועדי ישראל, חוץ מקרבנות התמיד הקבועים, הוסיפו עוד קרבנות (קרבנות מוסף) המתאימות לאותו מועד.
קרבן התמיד נקנה מכספי הציבור, שנדב כל שנה סכום של מחצית השקל עבור קרבנות הציבור, וביניהם התמיד. כך שעם ישראל בכללותו היה שותף בקרבנות אלו. מהו טעמו של קרבן התמיד? על קרבן התמיד אומר אלוקים: "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח, ב). "קרבני" – מלשון קירבה. "לחמי" – מלשון הלחמה וחיבור. "לאישי" – מלשון אש המזקקת ומצרפת. "ריח ניחוחי" – נחת רוח בפני הבורא.
מה כל כך מיוחד בקרבן התמיד, עד כדי כך שזכה לכל "השבחים" הללו?
מיד לאחר קרבן התמיד, מופיעה פרשת המועדות וסוגי הקרבנות המביאים בהם. כשם שיש לעם ישראל מועדים "יחידים במינם" המעידים על ההיסטוריה של עם ישראל – יציאת מצרים, שהייה במדבר ומתן תורה, כך יש מאורעות יומיומיים, שגם אותם צריך לציין. כלומר, ממאורע חד-פעמי כולנו מתפעלים, אך רובנו לא מתפעלים מיופייה המרהיב של זריחת השמש, ומהמראה המעורר השראה של שקיעתה. ההתגלויות החד-פעמיות של אלוקים ביציאת מצרים, גורמות לתחושה של קרבה והודאה לאלוקים, וכך צריך להיות. אולם גם ההתגלויות היומיומיות של אלוקים, באמצעות זריחת השמש ושקיעתה, אמורות לקרב את האדם לבוראו, אם הוא מתבונן ביפי הבריאה. כשם שמועד פסח חוזר על עצמו רק פעם בשנה, ומועד סוכות חוזר על עצמו פעם בשנה, וכן שאר המועדים, כך יש "מועד" שחוזר על עצמו כל יום. לכן התורה אומרת על קרבן התמיד – "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ". "כל קרן אור העולה והיורדת, תהא עדה ושליחה. היא תראה את השם בעיצומו של מהלך העולם ותקרא כל אחד אל השם. עלילות השם במצרים, שביטלו את
הסדר הטבעי של הדברים, הן מופתים המעידים על מציאות השם. וכעין זה, דווקא הקביעות שבחליפות העיתים של סדר הטבע מעידה על מציאות השם. יתר על כן, עלילות השם שבטלו את סדרי הטבע, לא באו אלא להורות שהשם הוא המסדר את הסדר הזה, והוא המחוקק את החוקים האלה, לבל תשכיח הקביעות של הסדר האלוקי שהשם הוא המסדר את סדר העולם" (רש"ר הירש).
לכן, ה"מועד" של זריחת השמש ושקיעתה, מקדים את פרשת המועדות הבאים פעם בשנה. כל פעם שאנו מקריבים את קרבן התמיד, אנו בעצם מיחסים את הבריאה ליוצרה, ומכירים בעובדת היותו בורא. לשני קרבנות האלו התורה קוראת "זה האִ שֶ ה" – לא נכתב "אלו האישים" בלשון רבים, אלא "זה האשה" בלשון יחיד. מדוע? "לשון זה האשה מורה ששני הכבשים, של שחר ושל ערב, הם קרבן אחד, אשה אחד, שאנחנו מבקשים בו את קירבת השם. רעיון אחד ימלא את ליבנו יומם ולילה, שהרי א-ל אחד בורא יום ולילה, ולו קנויות שתי צורות החיים. צד היום וצד הלילה של חיינו הארציים. שניהם כאחד מהווים יום אחד של חיינו, בחליפת עתותיו הוא חלוק לשניים, ואף על פי כן הוא אחיד". כיום, שלצערנו עדיין אין בית מקדש, הזריחה והשקיעה אמורים לעורר את ליבותיהם של כל יהודי העולם, לכוון את פניהם לכיוון הר המוריה אשר בירושלים, ולכוון את ליבם לאביהם שבשמים על ידי תפילות שחרית, מנחה וערבית.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן