קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ז' חשון התשפ"א
Smaller Default Larger

אמון אישי

יש שלושה מעגלים של אמון המקיפים את האדם - אדם מול העולם, מול החברה, ומול עצמו.
האם אדם נותן אמון בעולם? ("עולם" הכוונה בכוחות הטבע הפועלים בו). כנראה, שכל אדם נותן "אמון" בעולם, לפחות ברמה מסוימת. כשאדם יוצא מביתו לעבודה, הוא די בטוח בעצמו שכוח המשיכה שהיה אתמול ימשיך גם היום באותה עוצמה וללא שינוי. גם מדינה שחוותה אסון טבע כמו צונאמי או סופות רוח, משקמות את עצמן למרות שקיים חשש קלוש שאסון הטבע יחזור על עצמו. באופן כללי – אדם "מאמין" בכוחות הטבע שקבע הבורא בעולם.
האם אדם נותן אמון בחברה ובאנשים סביבו? בדרך כלל אדם נותן אמון באנשים שבעולם, אולם עם הסתייגות רבה. ניתן דוגמא. אדם מן השורה לא ייתן את פרטי כרטיס האשראי שלו לסתם אדם, גם לא לחבר. למי הוא כן ייתן? למי שהוא בעל עסק. מדוע? משום שלבעל עסק לא יהיה שווה לאבד את מקור הפרנסה שלו, בשביל גניבה חד-פעמית מכרטיס אשראי, כך שאדם יודע, שמירב הסיכויים, בעל העסק לא ישתמש בכרטיס שלו באופן בלתי ראוי. במילים אחרות – אדם נותן אמון בחברה בעיקר אם יש לשניהם אינטרס משותף. אולם אם אין אינטרס משותף – האמון הוא הרבה פחות, אם בכלל.
האם אדם נותן אמון בעצמו? כמדומני שפרשת השבוע – פרשת פנחס - טומנת בחובה תשובה.
סוף הפרשה הקודמת, מספרת על חטאם של בני ישראל עם בנות מואב. בנוסף, היא מספרת על מעשה נוסף שנעשה על ידי נשיא שבט שמעון – זמרי בן סלוא. מה עשה? "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂראֵל". זמרי (בתחילת פרשתנו התורה כותבת במפורש את שמו) חטא עם המדינית ופרסם זאת באוזני העם, אולם לפני כן התריס במשה רבנו: "לעיני משה – אמר לו, משה, זו אסורה או מותרת?, אם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?" (רש"י בשם המדרש). גם אתה – משה, נשוי למדינית... כך קנטר זמרי. זמרי לא עשה אבחנה בין קודם מתן תרה לאחר מתן תורה, הוא קנטר על משה רבנו ולאחר מכן פרסם לכולם על חטאו עם המדיינית.
פנחס – נכדו של אהרן הכהן, קם ועשה מעשה. הוא הרג את זמרי והמדינית ברומח. מבלי להיכנס לפרטי ההלכה, ב"שורה התחתונה" פנחס נהג כשורה, ותוכיח על כך תחילת פרשתנו, שמעשה הקנאות של פנחס
עצר את המגפה שפשטה בעקבות החטא עם בנות מואב, ובשכר זה זכה פנחס לכהונת עולם. השאלה שנשאלת היא, אם פנחס נהג כשורה, מדוע משה לא קינא להשם והרג את זמרי, מדוע פנחס הוא זה שעשה זאת?
בעלי המוסר עונים תשובה מרתקת (רבי נתן צבי פינקל – ה"סבא" מסלבודקא, וכן ה"אור יהל" על פרשה זו). כשאדם עושה מעשה, הגם שמבחינה "חיצונית" המעשה נראה חיובי, יתכן מאוד ובעומק פנימה, המניע הוא שלילי לגמרי. כשהמעשה חיובי אולם הפנימיות שלילית, פעמים רבות עדיף לא לעשותו. משה רבנו - העניו מכל אדם – חשש, שאם הוא זה שיכה את זמרי, המעשה לא ייעשה מתוך שיקול טהור של קנאות לדבר השם, אלא מתוך נקמה אישית על כך שזמרי פגע בו והעז פניו כנגדו. שהרי זמרי שאל את משה בחוצפה לעיני העם – "בת יתרו מי התיר לך". משה אמר לעצמו, אני אישית לא יכול לפעול כעת, מחשש שלא אפעל מתוך כוונה אמתית, וכן מחשש שאחרים יפרשו את מעשיי כנקמה אישית. לכן השאיר זאת לפנחס, שעשה זאת מתוך תכונת רדיפת השלום שירש מסבו אהרון. על פנחס, אלוקים בעצמו העיד: "בקנאו את קנאתי" – פנחס עשה את מה שעשה לשם שמים במאה אחוזים. נשוב לשאלה ששאלנו קודם - האם אדם יכול לתת אמון בעצמו? משה רבנו מטיל ספק בעניין...
גם פנחס עצמו, לאחר מעשה הקנאות ולאחר שהרג את זמרי והמדינית, שאר השבטים בזו לו. כך כותב רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
מדוע השבטים ביזו את מעשיו של פנחס? וכי "סתם" ביזו אותו בגלל שיתרו – אבי אמו, עבד עבודה זרה? מה הקשר בין העבודה זרה של סביו למעשה הקנאות שלו מול זמרי? אלא, גם כאן רואים אנו את אותה נקודה. ייחוסו "המפוקפק" של פנחס, יתכן והוא זה שהעיק עליו במעמקי ליבו, והוא חיכה כל ימיו להזדמנות בה יוכל להוכיח לעין כל, שלא נשאר בו זכר מייחוסו המדייני. והנה, מעשה כזה של הריגת המדיינית, יוכל "לשרת" את האינטרס האישי שלו, וימחק את הבוז של שורשו המדייני. יכול להיות שתת הכרה זה, היא זו שגרמה לו לעשות מה שעשה. בזה חשדו השבטים את פנחס. לכן בא הבורא ומעיד עליו שלא! מה שגרם לפנחס לעשות את מה שעשה, הוא אך ורק אהבת השלום שירש מסבו מצד אביו – אהרון, ולא המחשבה התת-הכרתית זו.
רואים אנו כיצד התורה יורדת לנבכי הנפש שלנו.
המשנה במסכת אבות (פרק ד) מביאה אמרה שהייתה שגורה בפי שמואל הקטן (מתקופת התנאים, לאחר חורבן בית שני): "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ ". אמרה זו היא ציטוט מספר משלי (כד), האומרת לא לשמוח במפלתו ובכישלונו של האויב. מדוע? הסברים רבים ניתנו לעניין, אחד ההסברים הוא מפרשן המשנה "תפארת ישראל" האומר כך. ברור הדבר, שישנם רשעים שניתן לשמוח בנפילתם, אולם לא כל מי שנראה רשע הוא באמת רשע. רשע אמתי ניתן לשמוח במפלתו, אולם הפסוק מדגיש "בנפול אויבך" – האויב שלך. יש אנשים שיש להם "אויבים" אישיים. מישהו פגע בהם מתישהו או הציק להם פה ושם. כשאותו "אויב" נכשל, גם אם באמת הוא ראוי להיענש על מעשיו, קיים חשש סביר שבשמחתך יתערבו רגשות אישיים שאינם במקומם. כלומר, גם אם אנו חושבים שאנו שמחים במפלת השני מחמת "כבוד שמים", יתכן מאוד והשמחה האמתית נובעת מתוך שמחה לאיד. מתוך תחושה של ניצחון ונקמה אישית.
התורה חפצה בעדינות נפשו של אדם, והיא עוזרת לו לחשוף את המניעים החבויים בנפשו פנימה. כמעט בכל מעשה יש את המניע החיצוני, ויש את המניע הפנימי המוטעה, החבוי לו אי שם.
מעניין, שדווקא שמואל הקטן, הוא זה שאימץ אל ליבו את האמרה הזו, שהרי לכינויו "שמואל הקטן" הוא זכה בעקבות התנהגותו בענווה יתרה ועל כך שהקטין את עצמו בפני אחרים (ירושלמי סוטה, ט, יג, וכן במסכת סנהדרין, יא ע"ב). שמואל שעבד כל חייו על מידת הענווה, הכיר את מערכת כוחות הנפש של האדם, וחשף בפנינו את מסתורי האדם ולכן שינן לעצמו כל הזמן את האמרה בנפול אויבך אל תשמח".
ישנה דוגמא נוספת לרעיון, אף היא משמואל הקטן (מובא בספר "יחל ישראל" על מסכת אבות, על משנה זו).
חכמים תקנו את תפילת "שמונה-עשרה". תפילה זו היא שמונה-עשרה ברכות הנאמרות בתפילת לחש, שלוש פעמים ביום – בשחרית, מנחה וערבית. בתוך שמונה עשרה ברכות הללו, יש ברכות שבח והודאה לאלוקים, וכן בקשות המקיפות את כל צרכיו של האדם. אמנם תפילה זו נקראת "שמונה-עשרה", אולם בפועל יש בה תשע עשרה ברכות. הברכה התשעה עשר היא ברכת "ולמלשינים". מהי ברכה זו? הרמב"ם מבאר (הלכות תפילה, ב, א), שהברכה התשע עשרה נתקנה בשלב מאוחר יותר, על ידי רבן גמליאל. כך כותב הרמב"ם: "בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לשוב מאחרי השם. וכיוון שראה שזו גדולה מכל צורכי האדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת, שתהיה בה שאלה (בקשה) מלפני השם לאבד האפיקורסים, וקבע אותה בתפילה, כדי שתהא ערוכה בפי כל".
כלומר, באותה עת, בסוף תקופת בית שני ובפרט לאחר חורבן בית שני, צצו ופרחו כל מני כתות שונות ומשונות שהצרו לעם ישראל – צדוקים, בייתוסים, נוצרים וכדומה. באותה תקופה גם התרבו מקרי ההלשנה והבגידה על ידי האפיקורסים ועוזבי הדת, וכן היו הלשנות על ידי חלשי אופי שרצו להחניף ולמצוא חן בעיני השלטון הנוכרי. מסיבות אלה, רצה רבן גמליאל – שהיה הנשיא באותה תקופה – להכניס בסדר התפילה בקשה מיוחדת על אותם מלשינים וכופרים שמצרים את צעדיהם של עם ישראל, שיאבדו מן העולם ולא תהיה להם תקווה.
התלמוד מספר (ברכות כח ע"ב), שרבן גמליאל חיפש מי שיתקן את נוסח הברכה, והוא הטיל את המשימה על שמואל הקטן. כן, אותו תנא שכל חייו אימץ לעצמו את הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח", הוא זה שתיקן את הבקשה על איבוד והשפלת האויבים.לאור האמור, דווקא שמואל הקטן הוא זה שצריך לחבר תפילה זו, דווקא שמואל שהקטין את עצמו והתנהג בענווה, הוא הראוי לתקן ברכה על איבוד האויבים, משום שהוא חף מכל נגיעה אישית, הוא אינו נגוע ברגשי נקמה או שמחה לאיד, רק אדם שנקי מכל רבב של נקמה אישית יכול לחבר תפילה על איבוד הרשעים עבור כבוד שמים.
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פעל לכבוד שמים, וכפי שאלוקים מעיד עליו, לכן זכה לכהונת עולם, הוא וזרעו אחריו.
עלינו ללמוד מפרשה זו, לא לסמוך על עצמנו יותר מדי, אלא לנסות למפות ולבדוק מהם המניעים האמתיים של מעשינו.
ישנו מעשה ידוע המסופר בווריאציות שונות, העיקרון של כולם מכיל את אותו מסר. רבי זושא מאניפולי (תחילת המאה ה – 18, ממייסדי תנועת החסידות), היה צדיק עצום ואוהב ישראל באמת. רבי זושא היה עני ואביון, אולם הוא קיבל את מצבו הקשה באהבה ובאמונה. רבו של רבי זושא – המכונה ה"מגיד ממזריטש", ידע על מצבו הדחוק של תלמידו האהוב, והחליט להעניק לו סכום גדול עבור הוצאות נישואי בתו. רבי זושא שמח מאוד, ועשה את דרכו חזרה לביתו, כשמעותיו בידו. בדרך עבר בעיירה מסוימת, והנה הוא ראה תכונה רבה. רבי זושא ברר מה ארע ונודע לו, שהערב הייתה אמורה להתקיים חתונה, אולם הורי החתן מאיימים לבטל את החתונה בעקבות כך שהורי הכלה עדיין לא הביאו את סכום הכסף שהבטיחו עבור הוצאות הנישואין. הסיבה שהם עדיין לא הביאו את מה שהבטיחו, היא בגלל שצרור הכסף אבד להם.
רבי זושא לא יכל לשאת את עלבונה של בת ישראל, וברר מהו הסכום שאבד. והנה התברר לו, שהסכום שאבד, זהה לסכום הכסף שרבו הביא לו עבור נישואי בתו.
רבי זושא לא היסס לרגע, והחליט שמניעת הלבנת פנים של בת ישראל שווה כל מחיר. הוא פנה לנוכחים ושאל – מהו הסכום שאבד? מצאתי סכום כסף, אבדוק אם זה הסכום שאבד. הנוכחים תלו תקוות רבות, ואכן רבי זושא חזר ואמר – כן, זהו הסכום שמצאתי! משפחת הכלה הייתה מאושרת, אולם רבי זושא הוסיף ואמר – יש לי תנאי. אני מוכן להשיב את ה"אבדה", בתנאי שאקבל מאה רובל דמי תיווך. הנוכחים שמעו את דבריו והחלו להוכיחו – תתבייש לך, לקחת שכר על מצוות השבת אבדה? הדבר נוגד את ההלכה... אולם רבי זושא התעקש ועמד על תנאו – איני משיב את האבדה ללא דמי תיווך.
בלית ברירה, פנתה משפחת הכלה לרב העיירה, ורב העיירה פסק, שאסור לרבי זושא לקחת דמי תיווך, שהרי זו מצוות השבת אבדה. טוב, בלית ברירה, רבי זושא "השיב את האבדה" בלי לקחת תמורה.
רבו של רבי זושא שמע על הסיפור, ושאל אותו – אמור נא לי, זושא תלמידי, מדוע נהגת כך? כלומר, יודע אני שלא באמת מצאת את הכסף, אלא הבאת את מה שאני הבאתי לך, אולם מדוע עשית את התרגיל עם דמי התיווך?
ענה רבי זושא, כשגמלה החלטה בלבי לעשות את המצווה ולתת מכספי למצוות הכנסת כלה, מידת הגאווה שבי התעוררה, אמרתי לעצמי – זושא, אתה משהו! אתה צדיק יסוד עולם! כל הכבוד לך! שלא נדבר על הכבוד וההערכה שאקבל מהסביבה על כך שאני משיב את הכסף. הייתי חייב לרסן את עצמי ולעשת אקט שיעצור את הגאווה. מה עשיתי? ניסיתי לגרום למצב שמצד אחד אני מקיים את המצווה במלואה, מצד שני – גם מבזים אותי בעבורה... זו הסיבה שבקשתי דמי תיווך על המצווה, למרות שידעתי במאה אחוז שלא אקבל את דמי התיווך.
אין אנו בדרגתו של רבי זושא, וודאי לא בדרגתם של משה ופנחס, אולם לכל הפחות נלמד להעביר את מעשינו בכור המבחן ולפקח על דרכינו – מה אנו עושים מתוך כוונות טובות, ומה מתוך כוונות טובות פחות.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן