קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

קטליזטור לחיים

הרגעים האחרונים של חיי האדם עלי אדמות, הם בדרך כלל "דרמטיים" ומשמעותיים מאוד. בנוהג שבעולם, קרובי משפחה וידידים מנסים לשמוע את מילותיו האחרונות של הנפטר, משום שמשפטים הנאמרים ברגעים אלו הינם בעלי משמעות רבה. ברחבי התלמוד מובאים פעמים רבות תיאורים של תלמידים הנפרדים מרבותיהם לפני פטירתם, כשהם מנסים לדלות מהם איזשהו "משפט מפתח" או אמרה עוצמתית שילוו אותם בהמשך חייהם, גם לאחר פטירת רבם.
התלמוד (סנהדרין קא ע"א) מספר, שכשחלה רבי אליעזר, נכנסו ארבעה מתלמידיו לבקרו – רבי טרפון, רבי יהושע, רבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבא. פנה רבי טרפון ואמר לרבו השוכב על ערש דווי: "טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים. שטיפה של גשמים בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא". כלומר, רבי טרפון שיבח את רבו והמשיל אותו לטיפה של גשמים, והוא אמר, שהערך של רבו, גדול הרבה יותר מאשר טיפה של גשמים, משום שטיפה של גשמים מועילה רק בעולם הזה – שהרי היא נצרכת עבור השקיית הבריות וגידולי האדמה, ואילו רבו מועיל גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. לעולם הזה – שהרי התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ולעולם הבא – שהרי לימוד התורה מקנה לאדם חיי נצח. התלמיד השני - רבי יהושע, אמר לרבו: "טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא". רבי יהושע ממשיל את רבו לשמש, והוא אומר, שערכו של רבו עולה על ערכה של השמש, משום ששמש מאירה רק בעולם הזה, בעולם החומר, ואילו הרב מאיר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. התלמיד השלישי - רבי אליעזר בן עזריה, אמר לרבו: "טוב אתה לישראל יותר מאב ואם. שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא".
על משמעות שלושת הדימויים הללו – טיפה של גשמים, גלגל חמה ואב ואם, הרחבנו בספר "משהו טוב לשולחן שבת" - פרשת וזאת הברכה. בשורות הבאות נראה את המשך דברי התלמוד, בו מובאים דבריו של התלמיד הרביעי – רבי עקיבא: "נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין". מתאר התלמוד, שכששמע רבי אליעזר את דבריו של רבי עקיבא תלמידו, הוא ביקש מתלמידיו: "סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין". כלומר, הוא ביקש מתלמידיו שיעזרו לו להתרומם מעט ממיטתו, כדי שיוכל לשמוע טוב יותר את דבריו של רבי עקיבא (התלמוד שם מביא את מקורו של רבי עקיבא לאמרה נחרצת זו).
עלינו להבין, כיצד מתקשרת אמרתו של רבי עקיבא - "חביבין יסורין", לדברי חבריו? הרי חבריו דימו את רבם בדימויים שונים, ולכאורה אין קשר בין דבריו של רבי עקיבא לדברים של חבריו.
המהר"ל מפראג בספרו "נתיבות עולם" (נתיב היסורין פרק ג), מבאר את הדברים כך: דברי ארבעת התנאים אינם נפרדים אחד מהשני, אלא כל תנא מוסיף על דברי חברו. רבי טרפון דימה את הרב לטיפה של גשמים. תפקידה של הטיפה הוא להשקות את האדמה, ולאפשר לאדמה להצמיח צמחים. הטיפה הינה חומר גלם, עשיר במינרלים ובמרכיבים נוספים, המאפשר לאדמה להוציא את הפוטנציאל הטמון בה – מן הכוח אל הפועל.
גם תפקידו של רב בישראל הוא לספק "חומרי גלם" לתלמידיו, ולאפשר להם לגדול. בתוך כל אדם טמון פוטנציאל, הזקוק לקטליזטור מבחוץ. כשם שהטיפה מוציאה את אוצרות האדמה מן הכוח אל הפועל, כך רבי אליעזר "טפטף" לתלמידיו ולכל עם ישראל תורה ודעת, וגרם להם לגדול ולהוציא "פירות" – מעשים טובים. רבי יהושע הוסיף על דברי רבי טרפון ואמר, שרבם משול לגלגל חמה. ההבדל בין טיפה של גשמים לגלגל חמה הוא, שטיפה של גשמים רק מכשירה את הקרקע, אולם היא לא זו שמוציאה בפועל את הפירות. ואילו גלגל חמה – האור, מוציא לפועל את ראות האדם מדי רגע נתון. ללא האור, אדם לא מסוגל לראות מאומה.
רבי יהושע העלה "מדרגה" את השבח על רבו ואמר, שהוא משול לגלגל חמה בכך שהוא מאיר לתלמידיו את חשכת דרך החיים לבל ימעדו באבני נגף, ובזכותו הם יכולים לראות את החיים במבט נכון ואמתי בכל רגע ורגע. רבי אלעזר בן עזריה עולה שלב נוסף וממשיל את הרב לאב ואם. כלומר, כוחו של התלמיד חכם גדול הרבה יותר מאשר גלגל חמה. שהרי האור רק מאפשר את הראיה, אולם הוא אינו מקור הראיה, אולם רבי אלעזר בן עזריה אומר, כשם שאב ואם הם שני המולידים של האדם, כך הרב הוא ממש ה"אבא והאימא" של תלמידיו. הוא המעיין ממנו נובעת ההצלחה של תלמידיו ("כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" – סנהדרין יט ע"ב).
המעלה הגדולה ביותר היא "חביבין יסורין". שאלנו, מה הקשר בין "חביבין יסורין" לכל המעלות שהוזכרו? המהר"ל מבאר כך: הייסורים הם אלו המוציאים לפועל באופן מקסימלי את הפוטנציאל הטמון באדם, יותר מטיפה של גשמים, גלגל חמה ואפילו אב ואם. כאשר יש לאדם ניסיונות וקשיים – הוא מתחיל לזוז ולהתקדם. כל עוד האדמה נותרת חרוכה, סדוקה ויבשה, היא אינה מסוגלת להניב פירות. כשטיפת המים מרפאת את סדקי האדמה ומרווה את צימאונה, האדמה מתחילה "להתעורר" ולהניב פירות. שגרת החיים עלולה לגרום לאדם להיות "יבש, סדוק וחרוך", וממילא לעמוד על מקומו ולא להתקדם מאומה באישיותו. הפוטנציאל הטמון בתוך כל אדם הוא אינסופי, אולם פעמים אדם מוכרח שמשהו מבחוץ "יעיר" אותו. כשבאים על האדם ייסורים, קשיים ואתגרים, הוא מתחיל לנוע ולזוז קדימה. לא זו בלבד. ייסורים גורמים גם לפרופורציה נכונה על החיים. בזכותם - דרכו של אדם ברורה יותר, מוארת יותר, הוא מבין מה חשוב ומה חשוב פחות. זו כוונת רבי עקיבא באמרו: "חביבין יסורין". זו כוונת הפסוק בפרשתנו – פרשת עקב: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ השם אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָי אִם לֹא" (דברים ח, ב), "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, השם אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (ה). "לנסתך" מלשון נס והרמה (מתנוסס). כלומר, מטרת הקשיים היא להרים את האדם.
מי לנו בעל ייסורים גדול יותר מאיוב, עליו הכתוב אומר: "וַיֹּסֶף השם אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב מב, י). איוב הרוויח כפליים ממה שהיה לו בעבר, בזכות מסכת הייסורים שהוא עבר.
בפרשת "דברים", מוכיח משה את בני ישראל על כך שהם בקשו ממנו שימנה אנשים אחרים שילמדו אותם את דבר השם. כך הוא אומר: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א, יג). בני ישראל ענו לו: "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" (יד). רש"י כותב: "היה לכם להשיב, רבינו משה! ממי נאה ללמוד? ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?". כלומר, משה מוכיח אותם על כך שהם לא דחו את הרעיון למנות אנשים אחרים שילמדו אותם.
כעת נשאל: מדוע ישנה עדיפות ללמוד תורה ממשה עצמו? התשובה לכאורה פשוטה, שהרי אינו דומה לימוד תורה ממשה, ששמע את הדברים מפי הבורא בעצמו, מאשר לימוד מ"כלי שני". אולם נשים לב שרש"י כותב לא כך: משה אומר להם, שהסיבה שהם צריכים ללמוד ממנו ולא ממישהו אחר הוא מפני שמשה הצטער ומסר את נפשו על התורה ("וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" - דברים ט, ט). מדהים הדבר. לימוד בצער, לימוד מתוך קשיים וניסיונות, זהו סוג לימוד אחר לגמרי, ועל כך משה מוכיח אותם, שהם לא רצו ללמוד תורה ממי שהצטער עליה.
נסיים עם רעיון נפלא המובא בספר "משך חכמה", שיעזור לנו להתמודד מול ניסיונות. פרשתנו מביאה את הפסוק: "אֶת השם אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". מפרשי התורה שפכו דיו רב עבור הבנת שתי מילים אלו: "ובו תדבק".
ה"משך חכמה" על פסוק זה אומר, ש"ובו תדבק" זהו ציווי על מידת הביטחון, כאותו ילד הנצמד ונדבק לזרועות אמו ורק כך הוא מרגיש בטוח. וזה לשונו הזהב: "כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדווה והחולי... ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם וכביכול בכל צרתם לו צר, והוא בעל היכולת האחד, האמתי והנצחי. ויודע על כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חש לטובתם יותר מהם על עצמם... וזה העניין נקרא "ובו תדבק". שיצייר האדם שהוא דבוק להשגחה העליונה, ומרגיש השם יתברך בענייניו יותר ממה שמרגיש האדם לעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר מה שחפץ לבב האדם בעצמו... אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה לענייניו. כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו (בדברים החסרים לו)".
כל מילה נוספת מיותרת.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן