קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

עקב בצד אגודל

אחד מגדולי ישראל, נהג להתבודד בחדרו מידי בוקר לאחר תפילת שחרית – שם שקד על תלמודו ללא הפרעה. את ארוחת הבוקר הניחו לו על מגש ליד דלת חדרו. לא הייתה שעה קבועה בה אכל הרב, כשהרב הרגיש צורך לאכול, פתח את הדלת, הכניס את המגש, אכל ושבע. פעמים הרב היה שקוע כל כך בתלמודו עד כדי כך ששכח לאכול. יום אחד, הניח השמש כדרכו את ארוחת הבוקר ליד פתח חדרו של הרב, השעות חלפו והרב לא פתח את הדלת. השמש, כנראה היה רעב והחליט לאכול את האוכל שהכינו לרב, משום שבדרך כלל הרב לא אכל בכזו שעה מאוחרת. והנה, "לרוע מזלו"
של השמש, מיד כשסיים לסעוד את ליבו ולהשקיט את רעבונו, פתח הרב את דלת חדרו וחיפש את ארוחת הבוקר, משלא מצא, פנה לשמש ושאלו מדוע אין היום ארוחת בוקר?
השמש לא ידע את נפשו מרוב מבוכה, ומתוך תסכול ענה לרב – הרב שכח? הרי הרב כבר אכל בבוקר. סבר השמש שהרב יחשוב שמא מרוב שהיה שקוע בתורה שכח שהוא אכל.
אמר לו הרב, האמת, אני לא כל כך זוכר אם אכלתי או לא, אבל דבר אחד אני זוכר בוודאות - לא ברכתי ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, אם כך כנראה שגם לא אכלתי.
בפרשתנו, פרשת עקב, משה ממשיך בנאומו אל עם ישראל, והוא אומר את הדברים הבאים: "ועתה ישראל, מה השם אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את השם אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות השם ואת חוקותיו" (דברים י, יב).
דיו רב נשפך כדי להבין פסוק זה. משה פותח את דבריו בשאלה: "מה השם שואל מעמך?" – מה השם רוצה, לכאורה היינו מצפים לאיזה משהו "קטן", אבל לא! משה מקריא רשימה ארוכה, שכדי ליישם את כולה זו ממש עבודת חיים - "כי אם ליראה את השם, ללכת בכל דרכיו, לאהבה אותו, לעובדו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו".
השאלה צפה ועולה מאליה - וכי יראת שמים זה משהו קטן? לאהוב את השם, לעובדו, לשמור מצוותיו, זה משהו קטן? וודאי שלא, נבאר את הדברים.
פסוק זה מקשר אותנו היישר אל דבריו של דוד המלך בספר תהלים: "אחת שאלתי מאת השם, אותה אבקש" (תהלים כז). דוד אומר אני מבקש דבר אחד, מהו הדבר? "שִבתי בבית השם כל ימי חיי, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו... ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו". גם כאן קיימת אותה תמיהה, דוד המלך מקדים שהוא מבקש דבר אחד, ובסוף הוא נותן רשימה ארוכה.
חכמים במדרש מתייחסים לעניין וכך הם אומרים: "אמר לו הקדוש ברוך הוא (לדוד), בתחילה אתה אומר "אחת שאלתי", ואחר כך אתה שואל כמה שאלות? אמר לו, ריבונו של עולם, ממך למדתי, לא יהיה העבד שווה לרבו? בתחילה אמרת "מה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ואחר כך פתחת להם מצוות הרבה שנאמר "ללכת בכל דרכיו", דיו לעבד שיהיה כרבו" (ילקוט שמעוני, תהלים כז). זאת אומרת, דוד אמר לאלוקים שהוא קיבל את הרעיון ממנו, וכשם שאלוקים פתח ב"מה השם אלוקיך שואל מעמך", ובסוף הוא עונה ב"רשימה" ארוכה, כך בדיוק עשה דוד.
מה עומק העניין?
בפשטות ניתן לומר, שכשדוד אומר "אחת שאלתי" הוא באמת מתכוון לבקשה אחת. אולם בקשה אחת זו היא שורש ממנו יוצאים ענפים רבים. דוד מבקש "שבתי בבית השם כל ימי חיי", וכתוצאה מישיבה תמידית בבית השם יוצאים ענפים של "לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו". זה מה שאמר דוד לבורא – למדתי ממך לחפש בכל דבר את השורש ממנו יוצאים הענפים, גם אתה כתבת בתורה "מה השם אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את השם אלוקיך" – אלוקים רוצה בעיקר את יראת השמים, כתוצאה מיראת שמים יבואו גם שאר הדברים משום שיראת שמים היא שורש, ממנו גדלים שאר ענפים.
אולם עדיין אנו זקוקים לענות על השאלה ששאלנו. מדוע התורה מתנסחת בלשון "מה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה"... שזה ניסוח "ממעיט", ואחר כך היא אומרת שהשם מעוניין שייראו מפניו, וכי יראת שמים זה משהו קטן?
שאלה זו שואל התלמוד (ברכות לג, מגילה כה) – "אטו יראת שמים מלתא זוטרתא היא?" – וכי יראת שמים זה משהו קטן? והתלמוד עונה, שמשה הוא זה שאמר את המשפט הזה, וביחס לדרגתו של משה, יראת שמים זו אכן משימה "קלה" לביצוע ו"קלה" להשגה.
אולם הדברים עדיין צריכים ביאור, שהרי משה פונה באמירה זו אל כלל ישראל – "ועתה ישראל", וביחס לכלל ישראל אין ספק שיראת שמים אמיתית זו דרגה גבוהה, אז מדוע משה מתנסח בכזו לשון?
התשובה היא כזו. אכן כן, ישנם אופנים שדרכם "קלה" הדרך להגיע ליראת שמים, משום שאלוקים מבקש ממנו "מה", משהו קטן. נבאר את הדברים.
הזכרנו בעבר בהרחבה (בפרשת שמות), שאלוקים רוצה שנתקרב אליו, נירא מפניו ונשמור את מצוותיו. אולם אלוקים גם ברא את תכונות נפשנו, והוא יודע היטב מה אנו מסוגלים ומה עדיין לא. אלוקים לא מצפה מבני אדם שיעשו שינוי חד ודרסטי, זו משימה כמעט בלתי אפשרית, שהרי שינוי חד וקיצוני מהווה על פי רוב מתכונת לכישלון מוחץ. וכשם שהמערכת הפיזיולוגית של האדם אינה בנויה למעברים חדים, ואם 'ניקח' אדם ששרוי במקום חשוך לגמרי ונכוון מולו אלומת אור בפתאומיות הוא לא יראה כלום, וכן בן אדם שחם לו ויקפוץ למים קרים מאוד, עלול ללקות בדום לב. אם פיזית זה כך, נפשית ורוחנית על אחת כמה וכמה. בטבענו איננו בנויים למעברים חדים.
אומר משה לעם: "מה השם אלוקיך דורש מעמך", מה השם רוצה, שתתחיל במשהו אחד קטן, תכבוש שטח קטנטן, לאחר זמן עוד שטח, רק כך, בתהליך איטי אך בטוח, תוכל להגיע לשלמות.
רבותינו לא משאירים אותנו עם הרעיון בלבד, אלא נותנים גם "טיפ" מעשי.
העצה שהם נותנים טמונה בעומקו של אותו פסוק -"מה השם אלוקיך שואל מעמך". וכך כותב התלמוד: "רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך" (מנחות, מג ע"ב), מוסיף רש"י – "מה השם אלוקיך – קרי ביה מאה", זאת אומרת, המילה "מה" מזכירה את המילה "מאה". לאמור – "מה, השם אלוקיך שואל מעמך" – אלוקים רוצה את ה"מה", את המאה. על ידי אמירת מאה ברכות שחכמים תקנו לנו, ניתן להגיע ליראת שמים. כמובן שהכוונה לאמירת ברכות בכוונה וברצינות ולא כשממלמלים אותן מן השפה ולחוץ.
כשאדם מדבר עם הבורא מאה פעמים ביום ופונה אליו ישירות - "ברוך אתה", זוהי הנוסחה הטובה ביותר להגיע ליראת שמים, בהמשך הדברים יובנו טוב יותר. אגב, "יראת שמים" פירושה לראות את מה שיש שַם, מעבר.
כדי להבין אל נכון את המושג 'יראת שמים' זקוקים אנו ללמידה מעמיקה, נזכיר בקצרה עיקרון אחד, שהרב וולבה בספרו 'עלי שור' מרחיב מאוד בעניינו (ח"ב, תפא). הפסוק כותב "מה השם אלוקיך אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". מדוע רק ביחס ליראת שמים התורה מדגישה שהבורא דורש אותה "מעמך" - מבני אדם, הרי ברור שזה כך, ממי הוא דורש זאת אם לא מאיתנו ומדוע בציווים אחרים לא מצינו את הניסוח הזה "מה השם דורש מעמך"?
מתברר, שיש משהו מיוחד ביראת שמים שאין בציווים אחרים. נבאר:
כל חפץ בעולם מורכב מחומר וצורה. למשל: חתיכת עץ היא חומר, כשהנגר עושה ממנה כסא היא מקבלת צורה. הצורה היא התכלית של הדבר. גם באדם יש מימד של חומר ויש מימד של צורה. הגוף החומרי הוא החומר, והנפש היא הצורה. כשם שחתיכת עץ היא צורה בפוטנציאל, עד שבא נגר ומוציא מן הכוח אל הפועל את הצורה, כך אדם, הצורה טמונה בו בפוטנציאל, והוא צריך להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. כשם שנגר הופך חתיכת עץ יבשה לכיסא, כך האדם צריך להפוך את עצמו מחומר חסר צורה, לצורה בעלת משמעות. כמה עצוב יהיה אם האדם יסיים את חייו כאותה חתיכת עץ יבשה שלא הגיעה לייעודה.
מהי הצורה בפועל של האדם? מה מצפים מהאדם ליצור?
התשובה היא, שמצפים מהאדם שהוא ייצור בעצמו יראת שמים! כך כותב התלמוד: "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (מגילה, כה ע"א). כותב שם רש"י – "חוץ מיראת שמים – אותה מסורה בידי אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך, אף על גב שהיכולת בידו (ביד אלוקים) להכין לבבנו אליו, דכתיב "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיהו יח).
זאת אומרת, הרי הכול בידי שמים, ה-כ-ו-ל. כמובן שבידי הבורא לגרום לכך, שאנחנו נהיה יראי שמים וכפי שכותב הנביא ירמיהו "הנה כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל". אולם בכל זאת יצר הקדוש ברוך הוא מציאות אחרת - "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים", אלוקים כביכול "מתנער" מאחריות בתחום יראת השמים, אלוקים רוצה שאת הצורה – את יראת השמים, אנחנו ניצור לבד.
יראת שמים היא 'מטרת העל' של העולם, וכפי שכותב שלמה: "סוף דבר הכול נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב), מה הפירוש "כי זה כל האדם"? מבאר התלמוד – כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות ו ע"ב), ובמילים אחרות: יראת השם היא צורת העולם, היא המטרה! וכפי שכותב התלמוד במסכת שבת: "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא כדי שייראו מלפניו" (שבת, לא ע"ב).
נמצאנו למדים אם כן, שהעולם כולו הוא חומר, מהי צורתו? יראת השם. כשהבריאה מתייחסת אל בוראה, או אז היא מקבלת את צורתה. יראת שמים אמיתית, היא הכרת האדם בכך שיש בורא לעולם, וכולנו נבראים. "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול. וכשמחשב בדברים אלה עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (רמב"ם, יסודי התורה ב).
התבוננות כנה ואמיתית מאירה לאדם את חכמת הבורא, ובבת אחת הוא מקבל מצד אחד אהבה עצומה ומצד שני גם יראת כבוד משום שהוא עומד על קטנותו ביחס לבוראו.
הפרקטיקה הבסיסית וה"זמינה" לרכוש את היראה, היא אמירת מאה ברכות בכוונה בכל יום, בהן אנו מודים לאלוקים על כל דבר, אפילו על דבר שנראה מובן מאליו. דרך הברכות אנו מתבוננים בחכמת הבריאה ויופייה - הבריאה על כל מרכיביה, החל מברכת "עושה מעשה בראשית" הנאמרת על ברקים, דרך ברכת "פוקח עיוורים" המכוונת לראייה, וכלה בברכת "שהכול נהיה בדברו" על הכול – אפילו על כוס מים...
במהלך היום אנו "פוגשים" ביותר ממאה ברכות – כשאדם קם בבוקר ונוטל את ידיו הוא מברך "על נטילת ידיים". לאחר שעושה צרכיו הוא מברך ברכת "אשר יצר". ישנן שלוש ברכות על התורה, שש עשרה ברכות השחר – כבר אנו בעשרים ואחת ברכות. יש ברכה על ציצית. שני ברכות על תפילין. ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" הנאמרות בפסוקי דזמרה בתפילת שחרית. ברכות קריאת שמע שחרית וערבית – שבע ברכות (בחו"ל יש ברכה נוספת, אז יש שמונה), תפילת 'שמונה עשרה' שבנויה מתשע עשרה ברכות, כפול שלש פעמים ביום. כשאוכלים ארוחת בוקר עם לחם "מרוויחים" עוד שש ברכות – על נטילת ידיים, המוציא, וארבע ברכות בברכת המזון. כנ"ל בארוחת ערב אם אוכלים לחם. ועוד ברכות "אשר יצר" במהלך היום, וברכות הנהנין על כל סוגיהן... בקיצור, במהלך היום "נפגשים" לפחות מאה פעמים עם ברכות (משנה ברורה חלק אורח חיים, מו, ג). מאה פעמים ביום של הזדמנות "לפגוש" את אלוקים, לפנות אליו ישירות ולשוחח עמו.
השאלה האם אנחנו מייחסים חשיבות להזדמנויות הרבות הנקרות בדרכנו, לומר לבורא באופן ישיר "ברוך אתה" ועל ידי כך לזכות ביראת שמים, או שאנו כלל לא זוכרים אם ברכנו או לא. כשאנו מברכים על כל דבר, אנו נותנים צורה לבריאה, ומביאים אותה אל תכליתה בכך שאנו מייחסים אותה לבורא.
אם נתחיל לפחות בכמה ברכות בודדות לחשוב ולהתבונן במילים שאנו מוציאים מפינו, נוכל להגיע למצב של "ליראה את השם אלוקיך".
כמדומני שדרך זו היא באמת "מה" – זהו צעד קטן בדרך לשינוי גדול.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן