קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה - לראות את היראה

משה רבינו ממשיך בדברי הפרידה מעם ישראל, ובין יתר דבריו המרגשים הוא אומר את הדברים הבאים: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה השם אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִראה אֶת השם אֱלֹהיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב).
מה פירוש המילים "לְיִראה אֶת השם אֱלֹהיךָ"? המונח "יראת שמים" שגור בפינו. מה משמעותו? בפשטות, כוונת המונח "יראת שמים" היא, "לשים" את השם לנגד עיננו ללא הפסקה, ולזכור בכל עת את גודלו ורוממותו. מחשבה תמידית זו אמורה להביא את האדם למצב של "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו".
נתבונן בפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה השם אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִראה אֶת השם אֱלֹהיךָ". משה רבינו אומר, שהשם שואל ומבקש את יראת השמים "מֵעִמָּךְ" – ממך, מהאדם עצמו. יראת שמים זהו הדבר היחיד שנמסר לבחירת האדם – "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב). אדם יכול להחליט בכל רגע נתון האם להיות במצב של יראת שמים או חלילה להתעלם מכך. נעמיק במשמעות הדברים.
כדי להבין היטב את המונח "יראת שמים", נעיין בפסוקים בפרשת בשלח, המתארים אירוע בו היו בני במצב של יראת שמים: "וַיּוֹשַׁע השם בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה השם בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת השם, וַיַּאֲמִינוּ בהשם וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, ל-לא). לאחר קריעת ים סוף, מדגישה התורה שבני ישראל יראו את השם. המדרש מוסיף: "עד כאן לא היו יראים את השם, מכאן ואילך היו יראים את השם" (מדרש רבה, בשלח).
הדברים טעונים הסבר. וכי לבני ישראל לא הייתה יראת שמים קודם קריעת ים סוף? הלא שנה שלימה הקדוש ברוך הוא הכה את המצרים בעשר מכות נסיות ומופלאות, והעניש את המצרים על כך שהצרו לעם ישראל. בעשרת המכות ראו בני ישראל את שליטתו המוחלטת של אלוקים בכל רבדי הבריאה, ואין ספק שהייתה בהם יראת שמים. מהי אם כן כוונת הפסוק, שרק לאחר קריעת ים סוף בני ישראל יראו את השם?
מבאר את דברים ה"בית הלוי" (פרשת בראשית).ישנם כמה סוגים ודרגות של "יראת שמים". הדרגה הראשונה היא יראת העונש. יראת העונש פירושה, שאדם ירא וחושש מפני האפקט העלול לבוא עליו, בעקבות מעשיו הלא טובים. כלומר, אחד מעקרי היהדות הוא עניין השכר והעונש. אין הכוונה כמובן לשכר ועונש "שרירותיים" – כפי כל סוגי השכר והעונש המקובלים במערכות משפט, בתי הספר ובאופן כללי בחברה. לדוגמא. ילד התנהג לא טוב בכיתה, והמורה העניש אותו שלא יצא למגרש המשחקים בהפסקה הקרובה. סוג עונש זה הוא שרירותי ומקרי, שהרי המורה יכל לבחור בסוגים אחרים של עונשים. ביהדות - קיים קשר ישיר ומהותי בין המצווה לבין שכרה, ובין החטא לבין עונשו. כשאדם עושה טוב ומקיים מצווה, הוא מושך על עצמו טוב היוצא מן המצווה עצמה, וכשאדם חוטא, הוא "יורה לעצמו ברגל" וכורת את הענף עליו הוא יושב. הקשר בין החטא לעונשו הוא ישיר. כמובן שצריך להאריך בנושא זה, אך אין כאן המקום. כשאדם חוטא, קיימת בו יראה מפני העונש. גם אדם שלא ידוע לו על חטא מסוים, הוא עדיין ירא מחשש פן יכשל בעתיד בחטא מסוים. זו הדרגה הראשונה של יראת שמים – יראת העונש. אין ספק שזו דרגה גבוהה, והלוואי שאנחנו נחוש לפחות כך, אולם קיימת יראת שמים נעלה יותר, כפי שתכף נראה.
יראת שמים מן הסוג הזה, שייכת רק כאשר יש מציאות של יצר הרע המסית את האדם מדרך הישר, שהרי כל היראה "מבוססת" על כך שאדם חושש מללכת שולל אחר עצת היצר, ואם חלילה כן הלך אחריו, הוא חושש מהעונש העלול לבוא עליו. מדוע יראת שמים מן הסוג הזה אינה יראה מושלמת? משום שהיא שייכת - לפחות ברמה מסוימת - גם ביחס אדם אל אדם, ולא רק ביחס אדם אל בוראו. שהרי כאשר אדם עבר על חוק במדינתו, לדוגמא – הוא נסע באור אדום או העלים מס, הוא מפחד מאוד מגזר הדין של בית המשפט, ולהיפך, כאשר אדם עשה מעשה אצילי, הוא שמח לקבל שכר או אות הוקרה על מעשהו. כמובן שאין להשוות שכר ועונש גשמיים וזמניים, לשכר ועונש רוחניים ונצחיים, אולם הרעיון של שניהם דומה.
לאחר מכות מצרים, בני ישראל היו יראי שמים. אך הייתה זו יראת שמים מסוג זה – יראת העונש. יראת שמים מן הסוג הזה, אינה קשורה בהכרח ליראה מאהבה.
ישנו סוג יראה נוסף הנקרא "יראת השם", נמחיש אותו על ידי משל (מובא שם). אדם שט בתוך ים סוער, והנה סערה גדולה שברה את הספינה. הוא נאבק בגלים עד כלות כוחותיו, ומצפה ליחידת חילוץ ימית שתחלץ אותו מסכנת החיים בה הוא שרוי. והנה, מגיע מסוק ואנשיו משלשלים לעברו חבל הצלה. הוא מנסה לאחוז בחבל ומצליח לאחוז בו בשארית כוחותיו. כעת עליו להמשיך לאחוז בו, עד שיעלוהו על המסוק. אותו טובע יודע, שחייו תלויים כעת באחיזה בחבל. אם הוא ירפה מאחיזתו - הוא ישקע במצולות. גם תוך כדי האחיזה בחבל, מתגנב פחד לליבו, פן כוחותיו לא יעמדו לו או שמא יקרע החבל. כשאדם רואה שחייו מסורים בידי "גורם חיצוני", הוא מתמלא בפחד. שלוש פעמים ביום אנו אומרים לאלוקים ומודים לו "על חיינו המסורים בידיך". שהרי חיינו מסורים בידיו הטובות של הקדוש ברוך הוא. כשאדם ממחיש לעצמו שהוא מסור לחלוטין בידיו של הבורא, הוא מתמלא פחד ויראה. יראה מן הסוג הזה, זו דרגה גבוהה יותר. משום שהיא איננה יראה מפני עונש, אלא מתוך הכרה שחייו תלויים לו מנגד, כאותו טובע האוחז בחבל. לא קל להגיע להכרה כזו, שהרי הבורא ברא בעולם "טבע" העלול להטביע את האדם בתוכו, כך שאדם מרגיש בטוח בחייו. אדם אומר לעצמו - יש לי קרקע מוצקה מתחת רגליי, יש לי אוויר לנשימה, בית, עבודה, קרן פנסיה וביטוח בריאות. קשה לאדם להרגיש "לא יציב" בזכות עצמו ותלוי בבורא. אבל זו האמת – הטבע כולו כפוף לרצון הבורא. סוג יראה זו, קרובה יותר ליראה מאהבה. משום שאותו טובע האוחז בחבל ההצלה – הוא גם ירא וחושש, אולם בד בבד הוא גם מתמלא באהבה כלפי מצילו. אז אמנם זו אהבה מן הזן ה"נמוך" יותר, כי זו אהבה שתלויה בהכרה במציאות שחייו מסורים בידו, אולם עדיין זו יראת השם ואהבתו. זו "יראת השם" במלוא מובן המילה – יראה מהשם עצמו, לא מהעונש. המדרש תנחומא (פרשת אמור) כותב, שזהו ההבדל בן היראה בעולם הזה, ליראה שתשרור בעולם לעתיד לבוא – בימות המשיח. בעולם הזה במצבו הנוכחי, כשיש יצר הרע וכשכוחות הטבע מטעים את האדם, יראת השמים המצויה היא יראת העונש. את זה הגוף יכול להבין די בקלות. אולם לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח ותבוא הגאולה היצר הרע יתבטל וכולם יראו את השם ב"יראת השם", משום שכולם יראו בחוש כיצד הבורא מחיה את העולם בכל רגע ורגע – "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְשׁוּ אֶת השם אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם, וּפָחֲדוּ אֶל השם וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג, ה) – הפחד והיראה יבואו כתוצאה מההכרה בטוב השם, ובתלות המוחלטת בו. יש יראת שמים מן הסוג השלישי – "יראת הרוממות". כשאדם מכיר בשכלו את גודל רוממות השם יתברך, את עוצמת גדלותו וכוחו האין סופי - נופלת עליו יראת הרוממות. זו היראה הגדולה ביותר, משום שאדם ירא את השם לא מתוך "נגיעה" ופחד אישי, אלא מתוך הכרה באמת האבסולוטית. שתי היראות הראשונות הם מתוך "נגיעה" אישית – אם מפני יראת העונש, ואם מפני הכרה שחייו תלויים לו מנגד. והיראה הגבוהה ביותר היא יראת הרוממות – יראה מתוך הכרה בגדלות הבורא. (צריך להעמיק בסוג יראה זו, ניתן לעיין בדבריו של הבית הלוי) כעת נשוב לפסוק שהזכרנו. כשבני ישראל הלכו בתוך הים, ביבשה, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הגיעו ליראת השם. משום שעד עכשיו הם היו במצב של יראת העונש, הם ראו כיצד הבורא מעניש את המצרים באופן מדוקדק ומחושב. כעת בני ישראל עלו שלב והם הפכו ליראי השם. מדוע? משום שהם הולכים בתוך הים. הם חיים במציאות נסית ובלתי טבעית, בידיעה שהים עלול לשוב למצבו הטבעי ולסגור עליהם בכל רגע נתון. העובדה שהם צועדים בתוך הים ביבשה, זהו נס עצום והם חשו תלויים באופן מוחלט בבורא, לפחות כאותו טובע האוחז בחבל. יראת השם זו, היא היראה שתהיה לעתיד לבוא – בימות המשיח, עת יידע כל העולם שהם תלויים באופן מלא בידיו הטובות של הבורא.
נפנה אלינו, אל חיי המעשה.
לכל אדם בחיים יש תקופות טובות יותר וטובות פחות. אין כל העתים שווים בפני היצר. אדם צריך להפעיל את כל סוגי יראות השמים. אם יש בכוחו, שיתבונן ברוממות השם יתברך וכך ימנע עצמו מלחטוא. אם הוא לא מצליח, שיגייס את היראה השנייה – שיהיה ירא השם, שיחדיר לעצמו כיצד הוא נתון בכל רגע לחסדי הבורא, וכיצד גם באותם רגעים שהוא חוטא, הקדוש ברוך הוא מהווה ומחיה אותו, ובלעדיו הוא אפס ותוהו. אם קשה לאדם לחוש גם את זה – שיגייס את היראה ה"פשוטה" יותר – את יראת העונש.
כל מה שהזכרנו, "מקופל" בדברי התלמוד מסכת ברכות (ה ע"א): "לעולם ירגיז (יגביר) אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו – מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה... אם נצחו – מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע... אם נצחו – מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה". שלושת השלבים המוזכרים - עסק התורה, קריאת שמע, והזכרת יום המוות, אלו שלושת סוגי היראה עליהם דברנו.
שלבי העבודה הם כך: אדם צריך לשאוף לנצח את היצר הרע. מהי הדרך לנצחו? ראשית - עליו לעסוק בתורה. על ידי עסק התורה, אדם מגיע ליראת הרוממות, שהרי התורה היא חכמה אלוקית מופלאה עד אין קץ, וכשאדם נחשף לחכמה האלוקית, הוא מגיע ליראת הרוממות. אם נצחו – מוטב, אם לא, יפנה ליראה הנמוכה יותר – יקרא קריאת שמע. קריאת שמע מבטאת את אחדות השם, את ההכרה במציאות שהעולם כולו תלוי בחסד השם. זו יראת השם שהזכרנו. ואם עדיין לא נצחו – יזכיר לו יום המיתה, את הדין וחשבון שהוא אמור להגיש מיד עם פטירתו מן העולם. זו יראת העונש, שכל אחד יכול להבין.
ההפטרה הנקראת לפרשה זו היא דברי נבואה של ישעיהו הנביא על הגאולה העתידה. ישעיהו פונה לעם ואומר - "מִי בָכֶם יְרֵא השם, שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, יִבְטַח בְּשֵׁם השם וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו... כִּי נִחַם השם צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". כשאדם ירא השם, והוא יודע שהוא תלוי בבורא, אשר ברצונו הופך את הים ליבשה ואת הגלות לגאולה, את המדבר לעדן ואת הערבה לגן השם, אזי הוא מקרב את הגאולה העתידה ומושך על עצמו ועל העולם כולו ששון ושמחה, תודה וקול זמרה.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן