קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

לחם ומלחמה

״וַיְעַנְּ וַיַּרְעִבֶ וַיַּאֲכִלְ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר א יָדַעְתָּ וְא יָדְעוּן אֲבֹתֶי, לְמַעַן הוֹדִיעֲ כִּי א עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם״ (דברים ח, ג).


משה מזכיר בפני בני ישראל את חסדיו הרבים של הבורא בכלל, ובפרט לאורך תקופת שהותם במדבר. כשמשה מזכיר את המן, הוא אומר כך: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם".
המילים "ויענך וירעיבך" טעונות הסבר, משום שעל פניו, ההגדרה האחרונה שניתן לומר על המן היא "ויענך וירעיבך", איזה עינוי ורעב היה במן? לכאורה ההיפך הוא הנכון - המן היה מאכל טרי שירד מן השמים דבר יום ביומו, הם יכלו לטעום במן כל טעם שחפצו ולא הוצרכו להזיע עבור מחייתם, הם ישבו באוהל והמן הגיע אליהם עד הפתח... מה כוונת משה במילים "ויענך ורעיבך"?
נעיין בדבריו של רבי שמשון רפאל הירש על פסוק זה ונבין את הדברים.
הפסוק ממשיך: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם". מה משמעות אמירה זו - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם"?
ה"לחם" משמש גם כמטאפורה לרעיון אחר. המילה "לחם" מזכירה את המילה "מלחמה". "לחם" הוא מזון שאדם "נלחם" עליו עם הטבע והבריות. לחם הוא תוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם. שהרי ללא הטבע לא תהיה חיטה, וללא השכל האנושי החיטה תישאר חיטה ולא יצא ממנה לחם. השילוב ו"ההלחמה" של הטבע עם השכל האנושי יוצר את הלחם, כך בכל אופן נראה על פניו.
אם כן, לחם מייצג את השכל האנושי שפועל יחד עם הטבע כדי ליצור למן האנושי אמצעי קיום.
ב"לחם" טמונה סכנה מסוימת. משום שבלב האדם עלולה לעלות מחשבה, שכוח יצירתו מהווה תנאי הכרחי ויחידי לקיומו כאן בעולם. בלי הכוח שלי - חושב אדם לעצמו - אהיה אבוד לחלוטין. כך אדם עלול לשכוח שהנהגת השם היא הגורם הראשון למזונו וקיומו של האדם - "רעיון התעתועים שמזונו של אדם תלוי רק בכוח יצירתו, הוא אבן נגף מסוכנת לנאמנותנו לחובתנו... סכנה נשקפת לנו מן הדאגה ללחם - אפילו אין היא מפתה אותנו לחרוג ממסלול הצדק והחובה, שכן אם נשליך את יהבנו רק על כוחנו ועוצם ידינו, לא נוכל לדאוג רק לצורכי השעה, אלא יהיה עלינו לתת את דעתנו לעתיד רחוק יותר ויותר, ולעולם נהיה סבורים שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו, שהרי עדיין מוטל עלינו לספק את אמצעי הקיום לימים הבאים עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו, וכך ה"דאגה ללחם" תהפוך לרדיפת ממון שאין לה קץ ותכלית, ושוב לא יהיה לבנו פנוי להגות בשום עניין שיש לו משמעות רוחנית ומוסרית גרידא" (לשון הרב הירש).
זו הסיבה שהשם הוליך אותנו במדבר ארבעים שנה, שם היינו תלויים באופן מוחלט בידיו הטובות של הבורא, וזנחנו לחלוטין את הגורם האנושי שבמזון ושבקיום. שם, במדבר, לא אכלנו "לחם" שחתום "בחותמת המאבק האנושי", אלא אכלנו "מן" שהשם "מינה" לנו, וכל אחד קיבל את "המנה" שלו בהשגחה פרטית מדוקדקת ומופלאה ללא התערבות יד אדם.
המדבר היווה "אולפן" שהכין אותנו לעתיד. גם בעתיד, כשנכנס לארץ ונתחיל להילחם ולהתאמץ עבור פרנסתנו, נזכור את התקופה ההיא ונחדיר לעצמנו שגם היום - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" - אין קיומו של האדם תלוי רק ב"לחם", רק בשילוב של האדם והטבע, אלא "על כל מוצא פי השם יחיה האדם", גם הלחם שאדם אוכל בדרך מלאכותית איננו אלא פקודה של השם, בהשגחה פרטית.
אין ספק שקשה לאדם להתרגל לחשיבה זו, וזו הסיבה שמשה רבנו אומר "ויענך וירעיבך". זאת אומרת, אנחנו, בני האדם רגילים בעיקר ל"לחם", אנו רגילים "להילחם" קשה עבור פרנסתנו. והנה במדבר, המן ירד מן השמים ללא מגע יד אדם, כל יום ומנתו, ואסור להותיר ממנו עבור יום המחרת! נדמיין לעצמנו משפחה עם ילדים קטנים - אין במטבח האוהל שום דבר מאכל, לא במבה, לא ביסלי ואפילו לא פירור של ביסקוויט... מחר בבוקר יגיע "משלוח" חדש משמים. קשה מאוד לחיות כך, שהרי טבע האדם לראות את השפע מול העיניים ורק כך הוא מרגיש בטוח. אדם רגוע כשהוא יודע שאם הילד ירעב לפתע, הוא יפתח את הארון ויביא לו אוכל...
לכן, במובן מסוים המן היה "עינוי", משום שכל עניינו היווה בית ספר לחיים, אימון לעתיד, כשם שכל אימון מלווה במאמץ וב"עינוי" חיובי, כך היה גם במן. ארבעים שנות המן לימדו את בני ישראל ש"על כל מוצא פי השם יחיה האדם".

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן