קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

יחידה אחת שלימה

הזכרנו לא אחת, שיש פעמים בהם אין צורך להוסיף הסברים וביאורים לפסוקי התורה, משום שעצם הקריאה בהם מביאה את האדם לרוממות רוח ולהנאה צרופה, ואולי על כך נאמר: "כל המוסיף – גורע". כזו היא פרשת עקב. משה רבנו נושא נאום מרגש ומחזק בפני בני ישראל, ובין יתר דבריו הוא אומר כך: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ השם אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹרתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, א – ג).
נשים לב ללשון הפסוק ונראה, שהוא פותח יחיד ומסיים בלשון רבים – "כל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – לשון יחיד, "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם" – לשון רבים. מה פשר שינוי הלשון?
ה'כלי יקר' על פסוקים אלו מבאר כך: ישנו פסוק ידוע האומר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, ה). כלומר, גם אדם יחיד, מסוגל להכריע את העולם כולו לכף זכות על ידי מעשיו. הצדיק יכול להיות היסוד עליו מבוסס העולם.
"העולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצווה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ, ע"ב, וכך פוסק הרמב"ם הלכות תשובה ג, ד). זו הסיבה שהפסוק פותח בלשון יחיד, משום שהבורא פונה לכל יחיד ויחיד – "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום". אם אתה תעשה, ייחשב הדבר כאילו רבים עשוהו, והתועלת מהמצווה שלך תשפיע על כולם.
רעיון זה מופיע גם בתחילת הפרשה (כותב את הדברים ה'באר משה' על פסוק זה): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר השם אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתיךָ" (דברים ז, יב). הפסוק פותח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. אגב, הפסוק גם פותח במילה "והיה", עם ו' החיבור. כלומר, זהו המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת, שם נכתב בלשון יחיד: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם". מה פשר שינוי הלשון בין יחיד לרבים? זו התשובה – כל אדם חייב לומר לעצמו "בשבילי נברא העולם", כך שהמשימה להביא את העולם אל תיקונו, מוטלת על היחיד. כשאדם יחיד שומר ומקיים את מצוות התורה, אזי הוא משפיע ומכריע את העולם כולו לכאן או לכאן.
זו כוונת האמרה: "חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אברהם, יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה). האבות נקראים "אבות" משום שהם היו המקור להכל, ומעצמם הם הגיעו אל ההכרח שבעבודת השם, כך כל אדם צריך לעבוד את השם מתוך ידיעה שכל האחריות מוטלת על כתפיו כאותם אבות, שהתחילו את הכל מהתחלה ולא רק בתור המשך לעבודת אלו שקדמו לו.
עבודת היחיד לבדה לא מספיקה. אדם צריך לכלול עצמו יחד עם הרבים, וכך – בשילוב היחיד עם הרבים, אדם מגיע אל תכליתו.
נשים לב שהפסוק מדגיש: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים". מדוע התורה מזכירה רק את המשפטים ולא את המצוות והחוקים, כפי שכתבה בפסוק הקודם – בסוף הפרשה הקודמת? התורה באה ללמד את האדם שכל מעשיו – לטוב או למוטב – הם בבחינת משפט לעצמו ולכל העולם. האדם היחיד, חורץ במעשיו את גורל העולם כולו לשבט או לחסד.
על משה רבנו התורה מעידה: "צִדְקַת השם עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, כא). משה רבנו עשה צדקות השם, ובנוסף הוא עשה משפט עם ישראל. התרגום מתרגם: "ודינוהי עם ישראל". לא כתוב שהוא עשה משפט לישראל, אלא עִ ם ישראל. איזה משפט ודין הוא עשה עִ ם ישראל? הוא אשר אמרנו, כל מצווה שעשה משה, הייתה בבחינת משפט עם העולם וישראל, בזכותו עם ישראל זכה להגיע לאן שהגיע.
על כתפיו של כל אחת מאתנו, מוטלת אחריות אדירה.
נעיין שוב בפסוק ונראה, שהתורה כותבת "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת". "המצווה" בלשון יחיד. מדוע היא לא כותבת "המצוות", בלשון רבים?
ישנן שתי תשובות שונות המשלימות זו את זו באופן מדהים. ה'כלי יקר' כותב: "ונקט המצווה בלשון יחיד לומר לך, שאפילו שמירת מצווה אחת כתיקונה גורמת "למען תחיון" (סנהדרין קיא ע"א). כלומר, גם אדם שלא שמר את כל התורה, אם יש בידיו מצווה אחת שלימה, מצווה זו תזכה אותו בחיי עולם. כמובן שאין להשוות אדם ששמר מצווה אחת לאדם ששמר את כל התורה, אבל גם קיום מצווה אחת מסוגלת להביא את האדם לחיי עולם, בפרט עם קיום המצווה האחת גררה אותו לקיום מצוות נוספות. לכן כותבת התורה "כל המצווה אשר אנכי מצווך". ניתן אולי להוסיף ולומר, שכשאדם מתחיל לצעוד במסילה העולה בית א-ל, הוא צריך קודם לעשות צעד קטן – מצווה אחת, וכך אט אט להתקדם למצוות נוספות, עד שיקיים את התורה כולה.
ה'אור החיים' מביא הסבר שונה מדוע נכתב "כל המצווה" - בלשון יחיד. רבים מאתנו עושים לעצמנו "היררכיה", ומציבים "סולם" בחשיבות המצוות. זו מצווה חשובה – זו פחות, זו חשובה מאוד וכן הלאה. כך, בני אדם "מחפים" על עצמם ואומרים, לא נורא אם אנו "מזניחים" כל מיני מצוות מסוימות, העיקר שאת עיקר המצוות אנו מקיימים. זו טעות איומה! "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה אבות, ב). אין לנו את הזכות לדרג את המצוות ולהחליט מהי מצווה חשובה ומה לא. אנו מחויבים בשמירת המצוות כולן! כמובן, שיש סדרי עדיפויות בזמנים מסוימים, וחכמים קבעו כללים מה נדחה מפני מה כשנוצר מצב של קונפליקט, כמו למשל פיקוח נפש מפני שבת, או מצוות תקיעת שופר מול שבת. אך חכמים הם הסמכות היחידה היכולה לקבוע בדברים אלו, כפי שקבלו ממשה רבינו. אולם באופן כללי – המצוות כולן שוות בעיני הבורא, וצריכים אנו לייחס חשיבות לכל מצווה ומצווה.
לכן כותבת התורה "כל המצווה" בלשון יחיד, שאפילו "מצווה" אחת "בודדת", אל לזלזל בה וחובה לקיימה במלואה.
התורה נותנת חיזוק לרעיון: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". "למען תחיון" – כלומר: באדם יש רמ"ח אברים [הנוצרים ברח"ם האם] ושס"ה גידים, וכנגדן יש שס"ה מצוות לא תעשה ורמ"ח מצוות עשה. נדמיין לעצמנו, אדם שיש לו כאב באחד מאבריו – למשל באוזן. האדם זועק מכאבים, ומחפש מזור לכאביו. נשאל את האדם – מה לך נזעק? סך הכול רק האוזן כואבת לך, תתמקד בשאר הגוף - שהוא כן בסדר ולא כואב... שום אדם נורמלי לא יקבל טענה זו, משום שבכל מה שנוגע לחיי האדם, כשאבר אחד כואב – הגוף כולו משתתף ומזדהה עם הכאב, וכשמדובר בשאלה של חיים – אדם לא "מוותר" ולו לשערה אחת משערות ראשו או לציפורן אחת. זהו היחס האמור להיות לנו אל מצוות השם. כשם שרמ"ז אברים בריאים לא מספקים תשובה לאבר אחד כואב, כך קיום רמ"ז מצוות לא אמורות להשקיט את הכאב שבאי שמירת מצווה אחת. כשם שהגוף הוא אחד, כך המצוות כולן הם "כל המצווה" – "גוף אחד", מצוות התורה נחשבות לאחת.
משה ממשיך לתת חיזוק לדברים ואומר: "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". מדוע משה מכניס פה את עניין הכניסה לארץ? משום שמי לנו גדול כמשה, ששמר את כל מצוות השם, ורק בגלל שעבר פעם אחת על ציווי השם בהכאת הסלע, נענש לא להיכנס אל ארץ ישראל. העובדה הזו מוכיחה יותר מכל, את הרעיון של קיום המצוות כולן בשלמות, וגודל החיסרון שבאי קיום מצווה אחת.
אם כן, שני הרעיונות משלימים זה את זה. מצד אחד, עלינו לזכור את מעלתה העצומה של קיום מצווה אחת, ומאידך להבין את המחסור העצום באי קיום מצווה אחת.
כשאדם מקיים את כל מצוות התורה, אזי הוא זוכה לכל הברכות הטמונות בפסוק זה - "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם" – "למען תחיון" - חיים, "ורביתם" – מלשון ריבוי – בנים, "ובאתם וירשתם" – הרי פרנסה. מה מחפש אדם בעולם? חיים, ילדים ופרנסה. איך משיגים אותם? עלינו לשמור את "כל המצווה".

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן