קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

זווית אחרת על ניסיונות

״וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יְהוָה אֱהֶי מְיַסְּרֶךָּ״ (דברים ח, ה).


מידי שנה בערב יום הכפורים, נהג ראש ישיבת "מיר" - רבי חיים שמואלביץ ( 1978 – 1901 ), לפקוד את קברי הצדיקים הטמונים בהר הזיתים בירושלים, לשפוך שיח בפני הבורא שימחל על עוונות עם ישראל ויחתום אותם לשנה טובה. באחד מערבי יום הכפורים הרגיש הרב שלבו לא "נפתח" בבית העלמין והוא החליט לנסוע לכותל המערבי. בדרך לכותל הוא עבר ליד המבנה המפורסם - "יד אבשלום", ביקש מהנהג לעצור לרגע, נעמד הרב ליד המבנה ודמעות החלו לזלוג מעיניו.
מה קרה? מה הרטיט את ליבו של הרב?
אבשלום היה בנו של דוד המלך. אבשלום רדף אחרי אביו להורגו ודוד הוצרך לברוח מפניו. נורא, אבא בורח מפני בנו כדי להגן על חייו. באחד הימים רכב אבשלום על גבי פרדה תחת עצים, שערו הסתבך בענפים והוא נותר תלוי בשערו. יואב – שר צבא דוד, לכד אותו שם והרגו. כששמע דוד שבנו מת, הוא מירר בבכי ואמר: "בני אבשלום, בני בני, אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני... ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, בני בני..." (שמואל ב, יט). חדי העין מביננו וודאי שמו לב שדוד מזכיר את המילה "בני" שמונה פעמים, הלא דבר הוא.
התלמוד (סוטה י) מתייחס לעניין, והוא כותב דבר מעניין. דוד המלך ידע שבנו רדף אותו לחינם, והוא עתיד ליתן את הדין על כך בעולם האמת. כעת, עם פטירתו, רצה דוד להוציא את בנו אבשלום משבעת מדורי גיהינום ולהכניסו לחיי עולם הבא, ובכל פעם שדוד הזכיר את המילה "בני" הוא הוציאו ממדור אחד, ובפעם השמינית הוא הכניסו לחיי עולם הבא (קרובי הנפטר מסוגלים במעשיהם הטובים לעשות תיקון לנשמת הנפטר).
אמר רבי חיים שמואלביץ, עמדתי שם – ב'יד אבשלום', ואמרתי לקדוש ברוך הוא, תראה כמה גדולים רחמי האב על הבן, במקום שדוד ישמח על העובדה שהוסר האיום על חייו והוא יכול להתחיל לחיות בהשקט ובטחה, דוד חושב על משהו אחר לגמרי – על העולם הבא של בנו - אויבו. למרות שאבשלום רדף אחריו להורגו, רחמי דוד לא סרו ממנו ומיד עם היוודע דבר מותו הוא דואג לנשמתו. הוסיף הרב ואמר – אם אצל בשר ודם רחמי האב על הבן כל כך גדולים ואינם כלים, אפילו כשהבן רצה להרוג את אביו, קל וחומר אצלך – ריבונו של עולם, שרחמיך ואהבתך גדולים לאין שיעור. נכון שאנחנו לפעמים חוטאים – אבל אנו בניך לנצח, רחם עלינו ותחתום אותנו לשנה טובה.
ידיעה זו מאוד חיונית עבורנו. אין אדם שאין לו קשיים בחיים, ניסיונות וייסורים. עלינו לזכור, שהייסורים מגיעים מאבא שאוהב אותנו תמיד ללא שום תנאי! אבא תמיד אוהב את בניו, ועל אחת כמה וכמה שאלוקים אוהב את בניו. זה מה שאומרת לנו פרשת השבוע: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, השם אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ב). כן, ייסורי האדם הם ייסורים מתוך אהבה.
משה רבנו בקש מהבורא "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח), אמר לו אלוקים – "וראית את אחורי, ופני לא יראו" (כג), מה המשמעות של "וראית את אחורי"? רש"י מביא את דברי התלמוד שאלוקים הראה למשה קשר של תפילין (ברכות ז). מה עומק העניין? מובן שיש בדברים סודות גדולים, אולם ישנו רעיון נפלא בשם ה'בית הלוי' (מובא בהגדת 'דבר ירושלים'). מהקשר של תפילין של ראש, משתלשלות שתי רצועות, אחת לימין ואחת לשמאל. צד ימין מסמל את החסד, צד שמאל מסמל את הדין. אולם בקשר של תפילין רואים שגם ימין וגם שמאל – גם החסד וגם הדין שניהם מקורם ממקום אחד.
הכול נעשה מאת הבורא, מתוך אהבה.
מי לנו בעל ייסורים גדול יותר מאיוב. לאחר שתמו "ייסורי האיוב" שלו, הוא פנה לאלוקים וסיכם במשפט אחד את כל שעבר עליו: "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מב). פירוש: "לשמע אוזן שמעתיך" - עד עכשיו, אומר איוב, שמעתי באוזניי שיש אנשים שזכו לראות אותך בנבואה, כעת, לאחר הייסורים – "עיני ראתך", גם אני זכיתי לראותך. "על כן אמאס" – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך, אמאס בכל הקניינים הגופניים, כי הם כאין וכאפס לעומת ההנאה הרוחנית שיש בהשגתך, "ונחמתי על עפר ואפר" – עתה יש לי תנחומין על הצער שהייתי בו (ביאור המצודות דוד על התנ"ך).
איוב מודה שכל הייסורים היו שווים כי הם הובילו אותו למטרה נעלה – לזכות ולהידבק בבורא הטוב. נכון שבעת הצער, כשנאנקתי בייסוריי, לא הבנתי זאת, אולם כעת, כשאני אחרי הכול, אני מבין טוב מאוד לאן הוביל אותי מסע הייסורים, אבא שבשמיים ייסר אותי כדי שאוכל לזכות להתקרב אליו.
אם נזכור את הנקודה הזו, כמדומני שיהיה לנו הרבה יותר קל, הלא כן?

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן