קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
כ"ז כסלו התשע"ח
Smaller Default Larger

נק' חיבור - ביטול בשישים

הספירה - שני צדדים יש בה: מצד אחד יש בה ביטוי של ייחודיות, הוקרה והערכה, כפי שאדם סופר את מעותיו פעם אחר פעם והוא נהנה לעשות זאת בכל פעם מחדש. כשהנביא ישעיהו רוצה לבטא את חשיבותו של כל כוכב הוא אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ, כו).
גם דוד המלך אומר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז). הספירה מבטאת את הערך המיוחד שיש לכל אחד מן הפרטים.
אך יש גם צד שני. מספר, גדול ככל שיהיה - יש בו הגבלה. הכמות מגיעה עד לסך מסוים ולא יותר. לפני הספירה, ניתן להתרשם מן הכמות באופן כללי וניתן להעריך אותה ביותר או בפחות, אולם אחריה - הכל הופך למדויק ומחושב.
כך שמצד אחד הספירה מבטאת את חשיבות הדבר הנספר, אולם מצד שני הספירה מגבילה ומתחמת אותו.
כשהתורה רוצה לומר על משהו שהוא אינסופי, היא משתמשת בביטוי: "אין מספר". למשל: דוד המלך מתאר את הקדוש ברוך הוא: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (תהלים קמז). ממתי תבונה נמדדת לפי מספר? אלא הכוונה היא, שחכמת הבורא איננה מוגבלת, ולכן בלתי אפשרי לספור אותה.
ביחס לעם ישראל, שני הצדדים חשובים. הספירה ואי הספירה. ערכו המיוחד של כל אדם ואדם כפרט מחייב את הספירה, ואילו ערכו האינסופי של כלל ישראל כאומה, המורכבת מיחידים, מחייב את ההימנעות מהספירה, שהרי כל יחיד ויחיד הוא חלק מהאינסוף של נשמת האומה.
מורכבות זו באה לידי ביטוי בפסוק הנקרא בהפטרה לפרשה זו: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א). המספר הוא שאין מספר. לכן, היחס של התורה אל מפקד האוכלוסין בעם ישראל הוא לא פשוט. לעיתים הוא נדרש, וכפי שרואים אנו בפרשת במדבר ובפרשתנו, ולעיתים יש עליו ביקורת חריפה וכפי שכותב התלמוד במסכת יומא (כב, ב).
הדבר תלוי כמובן האם יש ציווי אלוקי לערוך את הספירה, כפרשתנו, שאז הספירה מביאה בכנפיה ברכה וכפי שכותב הרמב"ן: "עניין פקידה - זיכרון והשגחה על דבר, כלשון "והשם פקד את שרה כאשר אמר" (רמב"ן א, ב-ג), או שאין ציווי אלוקי, ואז הספירה עלולה להביא בעקבותיה קללה חלילה.
מי שראה הפיכת אנשים למספרים בחקיקת מספרים על גופם, הוא מבטיח לעצמו: לעולם לא נהפוך שום אדם למספר. האדם חורג מעולם החפצים, הוא לא יהיה מספר 2 ולא מספר 3 .כל אדם הוא עולם מלא, עולם המסרב להיות פרט מוגבל בסדרת מספרים. כל אדם הוא אחד יחיד ומיוחד, ומי שראה לאן מדורדרת האנושות כשמכמתים וממספרים את האנושות, מבין זאת היטב.
*
בפרשתנו מופיע גם עניינו של הנזיר.
הנזיר שעליו מדברת התורה הוא אדם שקיבל על עצמו להתקדם רוחנית ולהתעלות מעט מעל חיי החומר השגרתיים. לשם כך הוא מקבל על עצמו להימנע למשך תקופה קצרה של שלושים יום, מכל מיני דברים שעלולים להפריע לו בעבודתו הרוחנית. בתוך הדברים שהוא מקבל על עצמו, כלולה גם התנזרות משתיית יין למשך אותה תקופה והימנעות מסיפור השיער.
עניינו של הנזיר נכתב בסמיכות לפרשת סוטה. חכמים כותבים שיש קשר מהותי בין שתי הפרשיות – "לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין" (תלמוד בבלי סוטה ב, מובא ברש"י). זאת אומרת, אדם היה בבית המקדש לצורך הקרבת קרבן, או מחמת כל סיבה אחרת, והוא נוכח שם בדיוק כאשר מתקיים בבית המקדש אירוע של בדיקת סוטה. לאדם כזה ממליצה התורה לקבל על עצמו נזירות ולהינזר מיין למשך שלושים יום.
מדוע? כדי למגן אותו מפני החטא. כלומר: כאשר אדם נחשף למראה או לאירוע שלילי, גם אם הייתה זאת "חוויה" חפוזה וחד - פעמית, החשיפה והתחושה נחרטות במוחו והן עלולות "לשלוח גרורות", להתפתח ולהכות בנפשו שורשים עמוקים. אדם מורכב מאינספור רגעים וחוויות, וכל חוויה משפיעה עליו לכאן או לכאן. אותו אדם שראה את הסוטה בקלקולה, נחשף לאירוע אשר עלול להשפיע עליו לרעה, והדרך למנוע את ההידרדרות הפוטנציאלית היא בין היתר על ידי יצירת 'שטחי בטיחות' באמצעות גדרים וסייגים.
אחד הסייגים שהתורה ממליצה לו הוא לא לשתות יין לתקופה בת שלושים יום, משום שהיין עלול להוביל לשכרות, ושכרות עלולה להוביל למעשים שליליים כל עוד הרושם של החוויה שהוא חווה עדיין פועם בו.
נעמיק את הרעיון ונלמד עוד על נפש האדם לאור שני מושגים בהלכות איסור והיתר הנלמדים מפרשת הנזיר.
מושג אחד הוא: "בטל בשישים", והמושג השני הוא: "טעם כעיקר".
נבאר את המושגים ונראה כיצד הם קשורים להכרת נפש האדם.
"בטל בשישים" זהו כלל הלכתי האומר, שכאשר חתיכה אסורה נופלת בטעות ומתערבת בתוך דבר מאכל אשר מותר באכילה, אזי אם המאכל הכשר מכיל כמות של לפחות פי שישים מהחתיכה האסורה, התבשיל מותר באכילה (בתנאי שהחתיכה האסורה איננה ניכרת. אם היא ניכרת, וודאי שחייבים להוציא אותה). לדוגמא: אם נפלה טיפת חלב לתוך סיר בשר המכיל כמות של לפחות פי שישים בשר (פי שישים מטיפת החלב), הרי שטיפת החלב בטלה והתבשיל מותר באכילה.
המקור להלכה זאת הוא מפרשת הנזיר (תלמוד חולין צח ע"א). כשהנזיר מסיים את ימי נזירותו, הוא מקריב בין היתר גם איל לשלמים. לאחר השחיטה ושאר סדר העבודה, יש לבשל את האיל בשלמותו, ולאחר מכן, הנזיר נותן לכהן את הזרוע המבושלת – "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר ו, יט. ניתן לראות בתלמוד שם את יתר הפרטים).
כעת ישנה בעיה: הזרוע הבשלה אסורה באכילה לזרים שהרי היא שייכת לכהן, אולם ברגע שהיא התבשלה יחד עם כל האיל, היא פולטת טעם וחתיכות קטנות לכל התבשיל, אז מדוע התבשיל כולו מותר לזרים, הרי מעורב בו טעם ואולי אף חלקים מהזרוע? התשובה: הטעם של הזרוע (וגם הזרוע עצמה) בטלה בשישים ביחס לכל האיל, כך שטעם האיסור אינו מורגש ולכן כולו מותר
באכילה.
אם כן, איל הנזיר הוא המקור לדין "ביטול בשישים".
המושג השני הוא "טעם כעיקר". מושג זה אומר, שאם האיסור שנפל אל תוך ההיתר הוא אמנם פחות מאחד חלקי שישים, אולם הוא נתן טעם בכל התבשיל וטעמו ניכר – התבשיל כולו אסור, משום שמבחינה הלכתית, טעם של דבר הוא כמו עיקר הדבר. לדוגמא: טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר והיא נותנת טעם בבשר, דהיינו שאדם יכול להבחין בטעמה, כל התבשיל נאסר (חולין
קח. במשנה).
גם המקור להלכה זו הוא מפרשת הנזיר. היכן? התורה כותבת, שעל הנזיר להימנע לא רק משתיית יין ואכילת ענבים אלא אפילו "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו-ג). התלמוד (פסחים מד ע"ב) כותב, שאם הנזיר שרה ענבים במים, ויש במים טעם של יין - אסור לשתותם, למרות שאין בהם בכלל יין אלא רק טעם יין. מכאן למדים אנו שטעם כעיקר.
אם כן, מפרשת נזיר אנו לומדים שתי הלכות, לפעמים חתיכת האיסור בטלה בשישים, אולם אם טעם החתיכה משפיע על המאכל, החתיכה איננה בטלה והמאכל כולו אסור באכילה.
שני המושגים הללו הם בעיקר בעלי השלכות הלכתיות, אולם הם מלמדים רבות גם על נפש האדם, ואפשר לומר שכל החיים שלנו נעים ונדים בין שני המושגים הללו.
הזכרנו קודם, שכל חשיפה, ראיה או חוויה מותירים רושם על נפש האדם. ידועים דברי הגר"א מוילנא, שבאדם קיימים שישים כוחות הנפש. מטבע הדברים, אנו נחשפים למראות שאיננו חפצים בהם, אולם כשזה כן קורה, מתחיל בתוכנו מאבק פנימי האם המראה הזה יהיה "בטל בשישים" ולא ישפיע עלינו משמעותית, או שהמראה ה"קטן" הזה ישפיע וייתן טעם בתבשיל כולו.
מאבק זה בא לידי ביטוי גם בשתי המגבלות שהטילה התורה על הנזיר בתקופת ימי נזרו – סיפור השיער ושתיית יין, ובחובת גילוח השיער והיתר שתיית היין בסוף ימי הנזירות (ו, יח. ו, כו). איסורים והיתרים אלו מבטאים את המאבק הפנימי שבאדם. המטרה שבגידול השיער הוא להחדיר אצל אותו אדם את הידיעה שגם ראיה אחת עלולה להשפיע, ועליו "לבטל אותה בשישים" במהירות
הבזק, בטרם היא תצמח כאותו שיער הצומח "מעצמו" לאט אבל בטוח. חוויה שלילית או סטייה קטנה ללא טיפול הוגן, עלולות לגדול לממדים אדירים ובמילים אחרות, הטעם עלול להפוך לעיקר.
לכן, אותו אדם שנתקל בסוטה בקלקולה, מגדל את שיערו כדי להמחיש לעצמו מה רב כוחה של ראיה אחת. אולם כעבור שלושים יום של התבוננות פנימית והתחזקות רוחנית, הוא מגלח את שיערו, אות לכך שהוא כבר שולט על עצמו והוא מסוגל להסיר את הדברים המיותרים או במילים אחרות: הראיה ההיא כבר "בטלה בשישים".
זו גם הסיבה לאיסור והיתר שתיית היין. בתחילת התקופה יש להינזר אפילו מטיפה אחת של יין משום שיש חשש שהטעם יהפוך לעיקר, ומספיקה סטייה קלה או רגע של איבוד הדעת כדי להשפיע על כל האדם, אולם כעבור תקופה של שלושים יום, תקופה של חיזוק עצמי והתעצמות רוחנית, הוא וודאי יכול לשתות יין משום שהוא לימד את עצמו כיצד לבטל בשישים ולהתגבר על מראות או חוויות שליליים.
רעיון זה מתקשר למה שפתחנו – לעניין הספירה ואי הספירה. לפעמים עלינו לספור או להסתפר כדי להגביל, ולפעמים עלינו לא לספור ולא להסתפר, הכל לפי העניין ובהתאם לרצון השם.
האיזון, זה סוד החיים.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן