קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ד סיון התשע"ט
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה- אני ואתה נשנה את העולם

ישנה אִ מרה מפורסמת האומרת כך: "עידן האבן לא הסתיים בגלל מחסור באבן, ועידן הנפט יסתיים זמן רב לפני שייגמר הנפט בעולם". האנושות עברה ועודנה עוברת שינויים מרחיקי לכת, ועידן מחליף עידן בקצב מהיר, הרבה בזכות אותם אישים רבים אשר הקדישו את חייהם לאנושות ותרמו רבות לתחום המדע, הפיזיקה, הרפואה, הטכנולוגיה ובשאר התחומים. אין ספק שמחקרם ודבקותם במטרה שהציבו לעצמם, "שינו את העולם" מן הקצה אל הקצה. במאמר זה לא נעסוק באותם אנשים ששינו את העולם, אלא באלו שעדיין לא שינו את העולם. רבים מאתנו שואפים לשנות את עצמם וממילא את סביבתם, ולתרום רבות למען העולם. תחושה אחת מונעת מאתנו לעשות את הצעד הנדרש – חוסר הערכה עצמית. חוסר הערכה עצמית בכוח הפרט והבודד.
בשורות הבאות ננסה יחדיו לנסוך כוחות אדירים בפרט, ביחיד ובבודד, ונראה שבתוך כל אחד ואחד שתול גרעין, אשר עם מערכת טיפוח ותנאים סביבתיים מתאימים, הגרעין יכה שורשים, יגדל לאילן רב פארות ויעניק חיים, כאותם צמחים אשר בתהליך ה"פוטוסינתזה" מעניקים חיים לעולם דרך החמצן שהם פולטים.
"כי האדם עץ השדה". גם אדם מסוגל "להעניק חיים" לסביבתו, לו רק ירצה. פרשת נח מתארת את הקטסטרופה הגדולה ביותר בהיסטוריה. כן, הגדולה ביותר – יותר משיטפון הנהר הצהוב בסין, אשר התרחש בשנת 1887 ואשר נחשב לאסון הטבע הגדול ביותר. כוונתי למבול. בשנת 1656 לבריאת העולם (2104 שנים לפני הספירה הלועזית) אלוקים הוריד את המבול, וכפי שמתארת התורה: "והמים גברו מאוד מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת השמים... וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ" (בראשית ז, יט-כג). עיון בפסוקי התורה וההפטרה של פרשה זו מגלה, שהגורם היחיד לקטסטרופה זו הוא דווקא האדם. מן הסתם שחלק מהקוראים "מרימים גבה" ושואלים - הייתכן? וכי בכוח האדם לגרום לתופעת טבע אימתנית זו? התשובה היא שכן. אדם אינו מודע למה שהוא מסוגל לעשות לטוב, או חלילה למוטב. נבאר את הדברים.
בהפטרה לפרשת נח, אנו קוראים את דברי הנביא ישעיה בפרק נ"ד ומספר פסוקים מפרק נ"ה. הנביא פותח בדברי נבואה על העתיד לבוא ואומר כך: " רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי. כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי: כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד... בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ ". אין ספק, מילים מרגשות.
מיד לאחר מכן, הנביא ישעיהו מזכיר את המבול, והוא מביא את הבטחת השם שאירוע בסדר גודל שכזה לעולם לא ישוב – "כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ--כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה".
אלוקים נשבע שהוא לא יביא מבול פעם נוספת, וכפי שכותבת התורה "ויאמר השם אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה... ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא).
נשים לב ונראה, שאלוקים לא קורא למבול בשמו המקובל – "המבול", אלא בשם אחר - "מי נח" – "כִּ י מֵ י נֹחַ זֹאת לִ י". מה פשר הדברים, מדוע המבול קרוי על שם נח? ידועים דברי חז"ל (זוהר פרשת ויקרא, יד ע"ב), שהמבול קרוי על שם נח, משום שבשורש העמוק של האירועים, הוא זה שגרם למבול. כמובן שהדברים תמוהים, שהרי על פניו ההיפך הוא הנכון – נח ובני משפחתו היו היחידים שנצלו מהמבול, וכפי שאלוקים אומר לו – "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז, א). כיצד ניתן לומר שנח הוא זה שגרם למבול? העניין הוא כך, וכפי שהזוהר ממשיך לבאר. המבול נקרא על שם נח, משום שאם נח היה רוצה, הוא היה יכול להגן על בני דורו ולמנוע את המבול. כיצד? על ידי תפילה! זאת אומרת, כשאלוקים אמר לנח "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג), נח היה צריך מיד לזעוק ולהתחנן בפני אלוקים שלא יעשה זאת, כשם שעשה אברהם אבינו כשאלוקים הודיע לו שהוא הולך להפוך את סדום ועמורה. הרי כשאברהם שמע שאלוקים מתכנן להפוך את הערים סדום ועמורה, הוא ניגש לתפילה וניסה בכל יכולתו לבטל את רוע הגזירה – "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?... חלילה לך מעשות כדבר הזה... אולי ימצאון שם עשרה" (בראשית יח, כג-לג), וכפי שכותב רש"י – "ויגש אברהם – מצינו הגשה למלחמה... הגשה לפיוס... והגשה לתפילה, ולכל אלה נכנס אברהם – לדבר קשות ולפיוס ולתפילה". אברהם מעתיר בתפילה עבור הצלת שני ערים – סדום ועמורה, ואלוקים מבטיח לו שאם יהיו עשרה צדיקים בתוך העיר הוא לא יהפוך את העיר, ואילו נח, נח שומע את התכנית לאבד את האנושות כולה, והוא לא מתפלל עבור הצלתם! כיוון שכך, כיוון שנח יכול היה להציל את בני דורו על ידי תפילתו ולא הציל, המבול נקרא לנצח על שמו – "מי נח".
מצאנו אם כן, שאדם בודד – נח - היה מסוגל למנוע את המבול.
קיימת הוכחה לכך שנח יכול היה להציל את כולם. וההוכחה היא שהרי עד היום לא היה מבול נוסף, ויש לנו הבטחה שגם לא יהיה בעתיד מבול. בזכות מי? בזכות אדם בודד – בזכות נח. מנין לי?
התורה כותבת, שכשנח יצא מן התיבה, הדבר הראשון שהוא עשה בצאתו היה בניית מזבח והקרבת קרבן – "ויבן נח מזבח להשם... ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ). לקורבנות אלו ישנן השפעות מרחיקות לכת על העולם כולו – "וירח השם את ריח הניחוח, ויאמר השם אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (כא-כב). במחשבתו הטהורה של נח ובמעשה הקורבנות, הציל נח את כל הדורות שיבואו אחריו. אחרי שנח הבין אילו השלכות מרחיקות לכת יש לפעולה "בודדת" שלו, הוא הבין שגם היה יכול למנוע את המבול, ומחמת שלא עשה כן, המבול קרוי על שמו.
זהו כוחו של היחיד.
ישנה בתנ"ך דוגמא נוספת לעצמת היחיד. בספר יהושע פרק ו מסופר, שלאחר שבני ישראל כבשו את יריחו, הם אספו את הכסף, הזהב והרכוש, והניחו אותם באוצר בית השם. מספר התנ"ך: וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי... מן החרם, ויחר אף השם בבני ישראל" (פרק ז, א), בני ישראל מעלו בחרם ולקחו מן הרכוש. יהושע לא ידע על כך. לאחר מכן יהושע שלח שלושת אלפים איש שיכבשו עיר שנקראת "עָ י", ואנשי עי רדפו אחרי בני ישראל והרגו מהם שלושים וששה איש – "ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש" (התלמוד במסכת בבא בתרא דף קכא ע"ב מדייק את המילה "כשלושים וששה" ואומר שהכוונה ליאיר בן מנשה השקול כרובה של סנהדרין). זו פעם ראשונה מאז תחילת כיבוש ארץ ישראל, שבני ישראל הובסו ונהרגו מתוכם אנשים. יהושע קרע את בגדיו והתאבל, והבורא גילה לו מדוע הם נחלו מפלה – בגלל שבני ישראל מעלו בחרם. המלבי"ם בביאורו לפסוקים שואל, הרי הנביא כותב במפורש, שמי שמעל ברכוש הוא אדם אחד - עכן, מדוע הפסוק אומר "וימעלו בני ישראל מעל בחרם", בשעה שרק עכן הוא זה שעשה זאת?
עונה המלבי"ם כך: "כי כל ישראל קשורים כגוף אחד. עד שכל איש ואיש מהם יִחוסו אל הכלל, כיחוס איבר אחד מן הגְ וִיָה אל הגְ וִיָה. וכמו שעל ידי חולי או הפסד איבר אחד, יתהווה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו". כל יחיד ויחיד קשור אל הכלל כאיבר הקשור לגוף האדם, וכשם שכשהיד חלילה נפגעת, הרגל לא "אומרת לעצמה" – היד חולה – בעיה שלה, העיקר שאני מסודרת, אלא כל הגוף "משתתף" בצערה של היד וכל הגוף חולה, כך הוא בעם ישראל. כלל ישראל חי בספינה אחת, וכל קידוח – ולו הקטן ביותר – בתאו של אחד מ"הנוסעים" מסכן את חיי כולם.
ישנה נקודה נוספת, הכתובה בספרו של רבי חיים שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר" (שנת תשל"ג, מאמר ה). גם אם נח ידע שתפילתו לא תתקבל, משום שהוא ידע שאין צדיק נוסף בדורו, עדיין נדרש ממנו להתפלל, מדוע? משום שכשם שמישהו נכווה חלילה, הוא צועק "אי" למרות שאין בסביבתו אדם נוסף. מדע הוא צועק? הרי אף אחד לא בסביבתו והצעקה לא מועילה? התשובה – כשכואב צועקים. כשנח שמע שאלוקים הולך להוריד מבול, אם היה "כואב" לו, הוא היה צועק למרות שהצעקה לא מועילה, ואם הוא לא צעק, כנראה שלא כל כך כאב לו... ובפרט שכאן הוא
היה יכול להציל את בני דורו, כמבואר.
אגב, על האדם ללמוד מכך, שגם אם אין ביכולתו להשפיע בפועל, לפחות שיביע הזדהות. כולנו יודעים מה רב כוחה של הזדהות בצער הזולת.
טוב. עד כאן דברנו היסטוריה – נח, אברהם, עכן. ראינו שאדם בודד מסוגל לגרום למבול מחד, ולמנוע מבול מאידך, דור דור "והמבול" שלו. גם אם הדברים קצת נשמעים "גדולים עלינו", הבה "נוריד" אותם יותר. אנו מרגישים ש"גדול" עלינו להציל את העולם? הבה נתחיל בלהציל את הבודד. אל דאגה! אין בכוונתי שנפתח ארגון להצלת חיים, הרבה יותר פשוט מכך. אנו יכולים להציל חיים ולהציל דורות במעשים פשוטים.
התלמוד כותב: "כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא" (ברכות יב), וגמרא זו אף נפסקה להלכה. כי אם תבקש עליו רחמים, תוכל לשנות את מצבו, תוכל להציל אותו.
הרב לייב חסמן, מביא בספרו "אור יהל" (מערכות התשובה, מאמר "השפעת המעשים") דוגמא מרתקת לכך. התלמוד (נדרים נ ע"א) מביא את ביוגרפיית החיים של רבי עקיבא ורעייתו רחל, בתו של 'כלבא שבוע'. אין כאן המקום להאריך בסיפור חייהם המרתק, נביא רק סיפור אחד. כשרחל נישאה לרבי עקיבא, הוא עדיין לא היה "רבי" עקיבא, אלא עקיבא רועה צאן. אביה – כלבא שבוע – התנגד נחרצות לנישואין אלו והדיר אותה מנכסיו. רחל עזבה את ביתה ואת עושר בית אביה - שהיה מעשירי ירושלים, והכל עבור רבי עקיבא. הם חיו חיי עוני נוראים. היו לרחל כמה רגעים שהייתה צריכה לקבל ניחומים על מצבה הקשה, ובאחד מן הימים אלוקים ניחם אותה, על ידי ששלח לביתם את אליהו הנביא שינחמם. מה עשה אליהו? כיצד נחמם? הוא בא לפניהם בדמות עני ומסכן, נקש על דלת ביתם, ושזו נפתחה ביקש מהם מעט תבן, כדי שיוכל לשים תחת ראשה של אשתו שזה עתה ילדה. רבי עקיבא ורחל שמחו על ההזדמנות לעזור לזולת, נתנו לו במאור פנים מעט תבן וה"עני" הלך.
מה עשה כאן אליהו הנביא? כיצד הוא נחמם?
הוא עשה דבר עצום. טבע האדם הוא, שכשהוא רואה שיש בעולם אנשים במצב יותר גרוע ממנו, הוא מתנחם בעצמו והוא מרגיש הקלה – אני לא הכי מסכן, חושב הוא לעצמו, יש מסכנים יותר ממני... רבי עקיבא ורחל הרגישו שיש אנשים שאפילו אין להם תבן להניח למראשותיהם, ומיד הם חשו הקלה במצבם.
כה גדול כוח השפעת האדם על סביבתו. בידו לשנות את מצבו של האחר, ואפילו את מצבו של העולם. אין בעולם מעשה קטן. כשנופל לאדם גרעין על האדמה, אפילו ללא שימת לב, הגרעין יכול לצמוח לאילן גדול, נושא מאות ואלפי גרעינים חדשים. וחלילה כשאדם עוקר שתיל רך, הוא עוקר מאות ואלפי גרעינים עתידיים. כאלו הם מעשי האדם, כשאדם מעודד את רוחו של מישהו אחד, כשהוא נותן לו אמביציה וכוחות, אי אפשר לדעת אילו השלכות נפלאות ייגרמו כתוצאה מעידוד אחד. העידוד האחד הזה בונה את אישיותו, וממילא את הדורות הבאים אחריו.
נסיים בדברי התלמוד הידועים, שביום ראש השנה, הקדוש ברוך הוא יושב ופתוחים לפניו ספרי חיים וספרי מתים (ראש השנה, לב). רבים שואלים, מה העניין לפתוח "ספרי מתים" בראש השנה? הלא הם כבר מתו, מה יש לשפוט אותם שוב?
זו התשובה (הרב לייב חסמן, שם). לכל אדם שהיה אי פעם בהיסטוריה, היה את היכולת לשנות את העולם על ידי מעשיו ותפילותיו, את העולם הגדול, ואת העולם הקטן/האדם. כל שנה הבורא סוקר את השנה שחלפה ובודק, האם בשנה זו, טביעת אצבעו של אותו נפטר מלפני מספר שנים עדיין קיימת בעולם, לטוב או למוטב, או שהיא כבר היטשטשה באבק הזמן. המבול נחתם מחמת עוון הגזל – "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (בראשית ו, יג). הדרך לכונן ולבנות את העולם, הוא על ידי הצדקה, האנטיתזה של הגזל – כך אומר הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשה זו – "בצדקה תכונני" (ישעיהו נד, יד). כל אחד מאתנו יכול לבנות את העולם, וכפי שאמרנו שניתן לעשות צדקה גם ללא ממון...
הבה נשנה את העולם. כן, אנחנו יכולים!

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן