קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ד סיון התשע"ט
Smaller Default Larger

מושג מהפרשה- שפתם של דור הפלגה

לכל בגד יש מכפלת בשפתו. מדוע? כדי למנוע את התפוררות הבד. נכון הדבר, אולם בעומק הדברים ישנה סיבה נוספת. מהי? טבעו של עולם, כשדבר מגיע אל קו הסיום, הוא מנסה להכפיל ולהעצים את עצמו. אחת הדוגמאות הידועות היא שלהבת הנר. לפני שהשלהבת דועכת, היא גדֵ לה ומתעצמת, מנסה לשרוד זמן נוסף. גם אצל לא מעט אנשים אשר פתיל חייהם דועך והם סמוך לפטירתם, חל שיפור במצבם ולו למספר דקות. תופעה דומה ניתן לראות גם בשפת הים. הים יכול להיות רגוע ושקט, ודווקא בשפתו, בסמוך לחוף, נוצרים גלים והמים שוצפים. מדוע? משום שהמים הגיעו לשפה, לסוף. זו גם הסיבה, שחול הים הוא החול היבש ביותר, אין בו טיפת לחלוחית ולא ניתן להצמיח בו, שהרי החול בשפתו, בסיומו, ולכן הוא מנסה לשמור ככול שביכולתו על ייחודיותו. כנ"ל לגבי היום והלילה. הרגעים האחרונים שלפני עלות השחר, הם הרגעים החשוכים ביותר. לא לחינם "שחר" הוא מלשון "שחור". הרגע החשוך ביותר מהווה סימן לעלות השחר וזריחת האור.
אין ספק שיש הסבר מדעי לכל התופעות הנזכרות, אולם גישת היהדות היא, שלכל תופעה גשמית יש סיבה רוחנית, והמקבילה הרוחנית של אותה תופעה, היא הגורמת לתופעה הגשמית הנראית לעיננו (מהר"ל בספרו 'באר הגולה' עמוד קו. מרחיב בעניין הרב חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים', מועדים ב עמוד קמה). כשם שיש שפה לבגד ושפה לים, גם לאדם יש שפה בפיו. השפה היא הגבול של החלל הפנימי, סוגרת ומסיימת את חלל הגוף. שפתי האדם מסמלות את הסיום לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה רוחנית - שפתי האדם מסמלות את ה"סוף" של עצמיותו ואישיותו. מדוע? משום מהשפתיים יוצא הדיבור, איש איש ושפתו. כל עוד אדם שותק ואינו מוציא דיבורים משפתיו - הוא נמצא עם עצמו, ברגע שהוא מדבר, הוא מוציא את עצמו החוצה. הדיבור חושף את פנימיות האדם. בדומה לשפת ומכפלת הבגד ולשפת הים, גם שפת האדם כפולה – יש שתי שפתיים. בשפת האדם, העור הפנימי יוצא החוצה, כאותם גלים הנשברים בהגיעם אל קו הסיום. פרשת נח עוסקת בעיקר בתיאור המבול. בהמשך הפרשה, מסופר על תקופה נוספת - דור הפלגה ומגדל בבל ("פלגה" מלשון חלוקה והתפלגות). לפני שננסה להבין מה אירע שם, נקדים ונאמר שיש קשר ישיר ומהותי בין דור הפלגה ומגדל בבל לנושא הדיבור, הלשונות והשפות. בשורות הבאות ננסה להבין את הקשר שבין מגדל בבל לשפות ולשונות אומות העולם, וכמובן נעלה את התובנות המתאימות והאקטואליות לחיינו היומיומיים.
כשמעיינים בפסוקים המתארים את דור הפלגה, מגלים שרב הסתום בהם על הנגלה. הפסוק לא כותב מפורש מה היה חטאם – "חטא דור המבול נתפרש בכתוב, ואילו בדור הפלגה סתם הכתוב ולא פירש את חטאם" (בראשית רבה, לח).
נעיין בפסוקים: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד השם לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר השם: הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ השם אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּ לוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל השם שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם השם עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא, א-ט).
מקריאה שטחית של הפסוקים לא מובן מה פשעם ומה חטאתם של אנשי דור הפלגה. מה רע בבניית המגדל? וכי ישנה בעיה הלכתית עם בניית גורדי שחקים? גם אם ישנה בעיה, מדוע בחר הבורא להענישם בעונש "מקורי" שכזה – בלילת וערבוב השפה האחידה שהייתה עד אז. איזו סכנה הייתה בבניית העיר והמגדל, שהבורא "הוצרך" להפעיל אמצעים מיוחדים וחריגים למען הפר עצתם?
כדי שנצליח להבין את מהות העניין, נעצים את התמיהה. מה הייתה מטרת בניית המגדל? בדברי חכמים במדרש, מובאות אמרות הדורשות הסבר בקשר למטרת המגדל, נעיין בחלקם: "באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור (שיברר) לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (רש"י על המילים "ודברים אחדים", יא, א). כלומר, התורה מדגישה שלאנשי אותו דור היו "דברים אחדים" – דיבורים משותפים. אילו דיבורים? לא היה להם "נוח" שאלוקים נמצא בעליונים והם בתחתונים, ולכן החליטו לעלות לשמים באמצעות המגדל, וכך כביכול להילחם בבורא. במדרש 'תנחומא' כתוב מעט שונה: "אמרו... נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות" (תנחומא נח, יח). רש"י מביא ביאור נוסף: "אמרו, אחת ל1656 שנים (בשנה זו היה המבול) הרקיע מתמוטט כמו שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות (חיזוקים)". כל מי שקורא את הדברים מבין שלא ניתן להבין את הדברים כפשוטם. וכי אנשי דור הפלגה היו שוטים כאלו, עד כדי כך שהם חשבו לעלות לרקיע ולהילחם באלוקים בקרדומות? וכי הם היו ילדים קטנים אשר חשבו שניתן לחזק את השמים באמצעות סמוכות וברזלים? גם אם נאמר שהם היו בורים כאלו, מדוע הבורא "התערב", שינה את הטבע ובלבל את שפתם, למה שלא יבנו מגדל והם ייווכחו בעצמם שהרעיון שלהם הוא רעיון תעתועים והבל?
השאלה הקשה ביותר היא על מה שאלוקים אומר: "ועַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". משמע, שלולא התערב הבורא ובלבל את שפתם, כוחם היה גדול ואפשר היה להם לפעול גדולות ונצורות באמצעות המגדל. כמובן שהדברים טעונים הסבר. פרשני ומבארי התורה מרחיבים רבות בעניינם של אנשי דור הפלגה, נעיין בדבריהם של הרב יוסף יהדה לייב בלוך בספרו "שעורי דעת" (פרק "דור הפלגה") ובדבריו של רבי שמשון רפאל הירש על פסוקים אלו.
אנשי דור הפלגה אחזו בידם ב'נשק' עוצמתי, שהלוואי והוא היה בידינו – בכוח האחדות. אנשי דור הפלגה בחכמתם הרבה, חששו "פן נפוץ על פני כל הארץ" – הם חששו מפיזור ופירוד בעקבות ההתרבות הטבעית שלהם. הם ידעו, שאם אחדותם תיפגם והם יהיו בודדים, הפרט וממילא גם הכלל יפסיד מכך רבות. לכן, הם חיפשו כל דרך אפשרית כיצד לשמר את האחדות, ולשם כך הם בנו את המגדל. מגדל הענק המשותף, היווה סמל להתארגנות משותפת ולאחדות מושלמת. על ידי ההתאחדות והארגון, אפשר למצוא תחבולות שונות, שישמשו עבורם כתריס בפני פורענויות העולם - עניות, מחלות, מלחמות וכדומה.יותר מכך. אנשי דור הפלגה בחכמתם הרבה, ידעו בוודאות גמורה, שעל ידי כוח האחדות ניתן למצוא פתרון כמעט לכל בעיה! הם ידעו שהבריאה עצמה אוצרת בתוכה כוחות נפלאים ועצומים שמהווים פתרון לכל הבעיות – מחלות, כלכלה ושאר בעיות העולם. כל מה שצריך הוא לשלב זרועות, להניח את כל האינטרסים האישיים וטובות ההנאה בצד, ובכוחות משותפים למצוא את הכוחות הגלומים בבריאה, לשכלל אותם ולהשתמש בהם לטובת הכלל.
ככול שהטכנולוגיה מתקדמת ומתפתחת, המדענים מגלים בבריאה עצמה כוחות וסגולות שכוחם רב, שהיו נסתרים מעין האנושות שנים רבות. זמן רב ארך עד שמצאו את הפניצילין וזמן רב ארך עד שהשתמשו בנפט ובגז בתור מקורות אנרגיה. עולם המדע מודה, שכל מה שהתגלה לנו עד היום, אינו אפילו כטיפה מן הים מול אוצרות הטבע שעדיין נסתרים מעיננו. אם העולם כולו לא היה שקוע במלחמות, בפוליטיקה רדודה ובשחיתות, והיו כולם באחדות גמורה, מי יודע כמה כוחות נפלאים שבורא עולם הטמין בטבע, היו יכולים להתגלות ולהיות עזר לכולנו. אין גבול לעוצמתו וכוחו של הציבור - "ועַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". פשוטו כמשמעו. התורה מעידה שאפשר לעשות הכול באמצעות האחדות. אנשי דור הפלגה רצו לבנות מגדל גבוה, שישמש בתור מרכז וסמל להתאחדות, וכולם יהיו מאוחדים לעזור איש לאחיו במלחמת החיים. כפי הנגלה לעין, אין חטא ועוון בגישה שלהם. אין כל רע בבקשת תחבולות כיצד להינצל מפגעי העולם. אם כן, מדוע בורא עולם "ניטרל" את כוונתם?
התשובה שחכמים נותנים היא, שבורא עולם ירד לסוף דעתם ו"גילה", שבעצם מאחורי המטרה "החיובית" שלהם, מסתתר עולם שלם, המנוגד בתכלית לרצון האלוקי. אנשי דור הפלגה רצו באמת דבר אחד – להשתחרר מההשגחה האלוקית ומהנהגתו, ולהנהיג את חייהם בעצמם, בכוחות המסורים לידם. הם טעו לחשוב, שאחרי שהם יצליחו לגלות את כל כוחות הבריאה, יהיה בידם היכולת להשתמש בכוחות העולם כפי רצונם האישי – גם אם הוא מנוגד לרצון האלוקים. האחדות לא הייתה מטרה, אלא אמצעי להתפלג מאלוקים. זו הייתה כוונתם הנסתרת. אולם בורא עולם "ירד" לסוף דעתם - "וַיֵּרֶד השם לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" – אלוקים ידע מה כוונתם הנסתרת.
זו כוונת המדרש שאנשי דור הפלגה רצו לעלות לרקיע ולעשות עם הבורא מלחמה. אין הכוונה כפשוטו שהם רצו לעלות לשמים, אלא הם רצו להשתמש בכוחות הטבע נגד הבורא שברא את הטבע. המגדל סימל את הביטחון המופרז שלהם על עצמם, ואת טעותם שהם מסוגלים להסתדר ללא הבורא. היה להם ברור, שבכוחות משותפים הם יצליחו למצוא פתרון אפילו לבעיית המבול, עד כדי כך הם ידעו מה רב כוחה של האחדות!
רבי שמשון רפאל הירש מוכיח את הגישה הזו מתוך הפסוקים עצמם. בדרך כלל, כשאדם בונה בית, הוא משתמש עבור הבנייה במה שהטבע מעניק לו - באבנים מן הטבע ובטיט המורכב מאדמה ומים המצויים בשפע. אנשי דור הפלגה הגדילו לעשות, והחליטו ליצור בעצמם את האבנים ושאר חומרי הגלם - "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר". הם הלכו לבקעה בה לא היה שום דבר, הם בעצמם ליבנו ויצרו את האבנים ולקחו כל חומר אפשרי שישמש עבורם לחומר בעירה. הם עשו הכול באופן מלאכותי, מעשה ידי אדם. הם לא
הסכימו לקחת שום דבר מהבורא – גם לא את הלבנים. כאמור – בעקרון אין בכך פסול. המדד מהי מטרת כל העניין. אלוקים ירד לסוף דעתם של אותם בני אדם וראה שהמטרה היא פסולה – "ונעשה לנו שם"!
ערכים גדולים נוצרים רק בכוחות משותפים, אותו דור רצה לנצל את כוח הציבור נגד הבורא, לטובת עצמם. כוח הציבור הוא דבר חיובי ביותר, אולם אך ורק אם מטרתו לא לציבור עצמו, אלא למטרת-על הנמצאת מעבר לציבור עצמו. ההיסטוריה הוכיחה, שכשהציבור מציג את עצמו כמטרה ולא כאמצעי לרעיון גדול יותר, הדבר מהווה אסון. אין מספר לקורבנות האדם הנופלים על מזבח הציבור. הפסוק מיטיב להגדיר זאת: "וְנשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" – ערכים רבים "נשרפים" בדרך להגשמת מטרה נבובה זו, והבעיה הגדולה היא, שהַ חֵ מַ ר היה להם לחומר – האמצעי הפך למטרה.
בניית מגדל שראשו בשמים היא מלאכה שאין לה סוף. דור דור ומנהיגיו, דור דור ומגדליו. ההיסטוריה יודעת לספר בעיקר על בנייתם של אותם מגדלים של כבוד מדומה, את הרעש והצלצולים, ולא את הערכים האנושיים הטהורים, מעשי אדם בתוך אוהלו. נותר לנו עדיין להבין, מדוע אלוקים "העניש" אותם דווקא באמצעות בלבול השפות? הזכרנו פעמים רבות, שמוכרח להיות קשר מהותי בין החטא לעונשו.
התשובה טמונה בפסוקים עצמם. הזכרנו שאנשי דור הפלגה רצו "להגיע לשמים" בכוח אחדותם. אולם חוץ מהאחדות שיזמו, היה להם "כלי נשק" נוסף – "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". חוץ מ"דברים אחדים" – רצונות משותפים, היה להם גם "שפה אחת". השפה האחת היא לא רק אמצעי טכני לאחדות, אלא הרבה מעבר לכך. בלשנים רבים חוקרים מהי השפה הקדומה ביותר. עמדת היהדות היא, שהשפה הקדומה היא לשון הקודש. לשון הקודש – שפת התורה, היא השפה הקדומה ביותר. עד דור הפלגה כולם השתמשו בשפה אחת – בשפת לשון הקודש. בעקבות מגדל בבל הבורא אמר: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". "נבלה" מלשון נבִ ילה. מהי נבילה? כשצמח או בעל חיים מתנתק ממקור חיותו, הוא נובל והופך לנבלה. השפות כולם הם נבִ ילה של לשון הקודש.
שפת לשון הקודש היא שפה "חיה", שפה מהותית. לכל אות בלשון הקודש יש משמעות ומהות, בשונה משאר השפות שהם הסכמיות בלבד. כשהבורא הפיץ את האנשים ובלבל את שפתם, השפה העיקרית נבלה והפכה לבלאי...
היה מי שהמשיך את שפת לשון הקודש. היה זה עֵבֵר (נכדו של נח), שפרש מאנשי דור הפלגה ושימר את השפה המקורית. לכן השפה נקראת 'עברית' – על שם עבר ששימר אותה (העברית המקורית, לא של אליעזר בן יהודה). לא נרחיב במשמעות שפת לשון הקודש, הרוצה יכול לעיין בתלמוד מסכת שבת (דף קד), העוסק בצורתן של האותיות העבריות. אותיות לשון הקודש אינן ככול יתר אותיות שפות העולם. אותיות ושפת אומות העולם, מקריות והסכמיות בלבד, ואילו אותיות לשון הקודש הן מהותיות וטבעיות. צורת האותיות מהווה "אות" וסימן למשהו עמוק ומהותי, ולכן שמן "אותיות", משום שלכל
אות יש סימן משלה.
מקור הדברים הוא מספר יצירה (ספר יצירה נכתב על ידי רבי עקיבא ומיוחס לאברהם אבינו), אשר פותח במשפט, שאלוקים ברא את עולמו "בסֶפֶר וסְפַר וסִיפוּר". כלומר, כשם שנגר מצטייד בכלי עבודה עבור בניית שולחן – עצים, דבק ומסמרים, וכשם שחייט מצטייד בכלי עבודה עבור תפירת בגד – בד וחוטים, כך – להבדיל אלפי הבדלות – אלוקים ברא את העולם עם "כלי עבודה". "כלי העבודה" היו האותיות. האותיות מורכבות משלושה מרכיבים: "סֶ פֶ ר" - הכוונה לצורה הגראפית של האות. "סְפַר" - הכוונה למספר והערך המספרי של האות. "סיפור" - הכוונה לאופן הגיית האות. זו הכוונה "בעשרה מאמרות נברא העולם". כשהבורא אמר "יהי אור", האותיות המרכיבות את המילה "אור" יצרו את מציאות האור וכן ביחס לשאר הנבראים.
אותיות לשון הקודש הם כמו תכונות בכימיה המרכיבות מציאות. לכן, רק בלשון הקודש, אם נראה מילים שונות המורכבות מאותן אותיות אך בסדר שונה, מוכרח הדבר שיהיה קשר מהותי בין כל המילים. ניתן דוגמא אחת מני רבות: נעיין בשורש "ח.מ.ר", המרכיב את המילים: "חמור", "חומר", "רחם" (רחם האישה), "רחמים", "רמ"ח" (רמ"ח אברים). הקשר בין מילים אלו הוא מהותי – אדם מורכב מגוף ונשמה/חומר ורוח. היכן נוצר החומר של הגוף? ברחם האם, שם נוצרים רמ"ח האברים. סמל הרחמים החזקים ביותר, הם רחמי האם על בנה. לשון הקודש היא שפה "חיה". שאר השפות הם שפות "מתות", ללא משמעות מעבר לעצם העובדה שבני אדם מתקשרים דרכן. לאנשי דור הפלגה הייתה "שפה אחת". הם הכירו את שפת לשון הקודש ואת העוצמה הטמונה בה. הם דלו את סודות הבריאה מתוך השפה ואותיותיה, ועל ידי שימוש נכון בשפה ובאותיותיה - "וַיֹּאמֶר השם, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁ ר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". הם יכולים לעשות ככול העולה על רוחם. לכן, הפתרון הטבעי הוא ליטול מהם את החיות שבשפה ולנבלה.
בלבול השפה גרם לשני דברים – א. ניטלה מהם החיוּת של השפה וממילא ניטל מהם כוח מרכזי לעשייה. ב. כשאין שפה משותפת, האחדות נפגמת ולא ניתן לפעול בעוצמה רבה.
אין ספק שצריכים אנו להמשיך להעמיק בעניינם של אנשי דור הפלגה, אולם נמצאנו למדים שני דברים. א. מה רב כוחה של האחדות. ב. איזו עוצמה יש בשפת לשון הקודש. האנושות עדיין במצב של "שפה בלולה", אולם היא תסתיים במצב של "שפה ברורה", וכפי שאומר הנביא צפניה – "כִּי אָז אֶהְפּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם השם, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט). לעתיד לבא תהיה שפה אחת – שפה ברורה, והמצב יחזור לקדמותו. רק בשנה מדור הפלגה שהשתמשו בשפה אחת "לעשות לנו שם", לעתיד לבוא המטרה תהיה "לקרוא כולם בשם השם". בואו נתאחד, ובכוח האחדות נגרום למימוש דברי הנביא - "כִּי אָז אֶהְפּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם השם, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן