קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ז ניסן התשע"ט
Smaller Default Larger

הכר את האויב

כל חייל היוצא לפעולה צבאית, לומד ובודק טרם צאתו את "מפת" האויב ודרכי פעולתו, ובהתאם לכך הוא מצטייד בכלי לחימה הנדרשים לו. כל מפקד זוטר יודע, שלא שולחים חייל לשטח ללא הכנה ראויה וללא כלים דרכם יוכל להתגונן מפני תרחישים פוטנציאליים העלולים לסכן את חייו. "שדה החיים" הוא שדה קרב ארוך. מרגע לידתו, האדם נתון תחת מאבק תמידי בין הטוב לבין הרע.
ישנו משל מפורסם שכותב בעל ספר 'חובות הלבבות', נביא אותו כלשונו: "אמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו" (שער ייחוד המעשה, פרק ה).
מלחמת היצר וחייליו, היא המלחמה הגדולה. כנראה שקל יותר לכבוש מדינה שלימה מאשר לכבוש את היצר השוכן בתוכנו. בשורות הבאות ננסה ללמוד מעט את דרכי פעולתו, ונקבל כלים כיצד להתגונן מפניו ואף להצליח להכניעו. ובכן, נצא לדרך.
פרשתנו - פרשת נח - כותבת פסוק שעל פניו עלול קצת לייאש אותנו – "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). הבורא מעיד, שהיצר הרע שבאדם הוא רע, וכפי שכותב התלמוד "קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע" (קידושין, ל ע"ב). חכמים התייחסו "לטיבו" של היצר הרע במקומות רבים בתלמוד ובספרי ההגות היהודית. מדבריהם עולה מסקנה ברורה - יצר הרע הוא כוח רוחני, אשר מטרתו להניא את האדם מלבחור בטוב, ולעוור את עיניו מלראות בצורה נכונה ומפוכחת את מטרתו האמיתית בעולם.
תפקיד היצר הרע חשוב לאין ערוך, שהרי בלעדיו היה נשלל מהאדם כוח הבחירה, שהרי ההיגיון הבריא מחייב לבחור בטוב, וכדי לאפשר בחירה חופשית חייבת שתהיה אלטרנטיבה...
כולנו מכירים את הטקטיקה בה נוקט היצר. היטיב להגדיר זאת התלמוד – "היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת, קה ע"ב). כלומר, היצר מפתה את האדם לעשות דבר "קטן", אם האדם מתפתה והיצר "רואה" שהוא הצליח "לכבוש" שטח קטן באישיותו של האדם, הוא מתקדם לשלב הבא וכובש שטחים נוספים, כך שלאט לאט חיי האדם נכנסים לסחרור ולמסלול הידרדרות שקשה לעצור.
טקטיקה זו, באה לידי ביטוי באופן בו אלוקים הוריד את המבול. התורה כותבת "ביום הזה, נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז, יא). מה הפירוש "מעינות תהום רבה"? רש"י מביא את דברי התלמוד (סנהדרין, קח ע"א): "רבה – מדה כנגד מדה, הם (אנשי דור המבול) חטאו ב'רבה רעת האדם' ולקו בתהום רבה". כלומר, טרם המבול, התורה כותבת "וירא השם כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה), אז במידה כנגד מידה הם לקו בתהום רבה.
כמובן שהדבר צריך ביאור, וכי יש כאן משחקי לשון – רבה ורבה? יותר מכך. בשני הפסוקים המוזכרים, למילה "רבה" אין את אותה משמעות, שהרי בפסוק "רבה רעת האדם", כוונת המילה "רבה" היא מלשון ריבוי – בני אדם חטאו פעמים רבות ולכן אלוקים הביא את המבול, ואילו בפסוק "נבקעו מעינות תהום רבה", כוונת המילה "רבה" היא מלשון "איכות" ועוצמה, תהום רבה/ תהום עצומה, לא מלשון כמות וריבוי... היכן יש כאן מדה כנגד מדה "תהום רבה" בגלל "רבה רעת האדם"?
מתברר, שטמון כאן אחד מיסודות דרכי הפעולה של היצר, וממילא טמונה כאן גם הדרך כיצד להיחלץ ממנו. מי שכותב את הדברים הוא רבי ירוחם ממיר, בספרו "דעת תורה" (פרשת נח, ז, יא).
כשאדם "נופל" שוב ושוב בשבי היצר, והוא עובר עבירה מסוימת ושונה בה, העבירה איננה גדלה מבחינה מספרית וכמותית בלבד, אלא היא בנוסף גדלה מבחינה "איכותית". כלומר, אינו דומה "איכות" החטא כשעושים אותו בפעם הראשונה, ל"איכות" בפעם העשירית. בכל פעם החטא משתרש יותר ויותר באדם. הנביא ישעיהו מבטא זאת בפסוק: "הוי מושכי העוון בחבלי השווא, וכעבות העגלה חטאה" (ישעיהו ה, יח) – משל למה הדבר דומה? כשאנו רואים תולעת שיוצא מפיה ריר דק, וליד הריר מונח חוט משי חזק. אין ספק, שבמבט שטחי, הריר וחוט המשי אלו שני דברים שונים. אולם מבט קצת יותר מעמיק מגלה, ששני הדברים אחד הם, שהרי בהכפלת הריר פעם אחר פעם "נולדת" מציאות חדשה של חוט משי חזק, וכשחוט המשי נכפל שוב ושוב, נולדת מציאות חדשה של חבל כה חזק – "עבותות העגלה". זו כוונת הנביא ישעיהו – מי ש"מושך בעוון", בתחילה העוון משול ל"חבלי השווא", ניתן "לקרוע" אותו די מהר, אולם כשאדם שונה בחטאו, החטא הופך ל"עבות העגלה", לחבל עבה אשר קשה להשתחרר מכבליו (חובות הלבבות).
על האדם מוטלת החובה לקרוע את ה"חוט" בעודו דקיק...
נשוב אל אנשי דור המבול. אנשי דור המבול חטאו ב"רבה רעת האדם", הם חטאו פעמים רבות. אולם ריבוי הפעמים, גרם שהחטא יהיה ב"איכות" ועוצמה גדולים יותר, ולכן במדה כנגד מדה הם לקו ב"תהום רבה", בתהום "איכותי".
כעת, לאחר שהבנו כיצד פועל היצר, נראה כיצד משתחררים מכבליו. מתברר, שדרך היציאה מהתסבוכת, היא בדיוק דרך הכניסה.
ישנו מדרש יפהפה המביא שלושה משלים, נצטט אותו ונבאר את דבריו.
"רבי יוחנן דצפרין פתח קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טיפש מה הוא אומר? מי יכול לקצות את זה? מי שהוא פקח מה הוא אומר? הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה, ולמחר כן, עד שאני קוצה את כולה. כך, מי שהוא טיפש אומר, מי הוא יכול ללמד כל התורה... והחכם אומר: הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה".
"אמר רב ינאי (משלי כ"ד) "ראמות לאויל חכמות". לכיכר נקוב שתלוי באווירו של בית. הטיפש אומר, מי יכול להוריד לזה? והפיקח אומר: ולא אחר תלאו, אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו. כך הטיפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי? והפיקח אומר, והוא לא מאחר למדה, הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר, עד שאני למד התורה של חכם זה".
"אמר רבי לוי, לקרסטל נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטיפש, מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו, והפיקח אומר: ולא שכרי אני נוטל? ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית. כך הטיפש אומר, הריני לומד תורה ומשכחה, מה אני מועיל? והפיקח אומר: ולא שכר יגיעה נותן לי הקדוש ברוך הוא" (שיר השירים רבה, פרשה ה).
נבאר את המשלים.
רבי יוחנן אומר את המשל הראשון. משל לאדם שהתבקש על ידי מעסיקו לפנות ערימת חול גדולה. האיש העצל וחסר הדעה, כבר בתחילה מרים את ידיו בייאוש ואומר לעצמו, כיצד אוכל לפנות ערימת עפר כה גדולה? ואילו החכם אומר, אקח שני דליים ביום ושני דליים בלילה, וכך אעשה יום אחר יום עד שאפנה את כל הערימה.
רבי ינאי אומר את המשל השני. משל לאדם רעב הנכנס לביתו, והנה הוא רואה לחם טרי תלוי בחוט בסמוך לתקרה. חסר הדעה אומר, אין לי דרך כיצד להגיע ללחם, הוא גבוה ממני, וכך הוא נשאר רעב. ואילו החכם אומר, אם הלחם שם – כנראה שמישהו תלה אותו וניתן איכשהו להגיע אליו. האדם מחפש פתרון, מחבר כמה מקלות ומגיע אל הכיכר, אוכל ושבע.
רבי לוי אומר את המשל השלישי. משל לשני פועלים אשר נשכרו על ידי בעל הבית כדי שישאבו דליי מים מן הנהר וימלאו את החבית הנקובה אשר ברשותו. הפועלים מביאים דלי ועוד דלי, אולם החבית איננה מתמלאת מפני שהיא נקובה. הטיפש אומר – אני עמל לשווא, עדיף לי לשתות קפה... ואילו החכם אומר – בעל הבית יודע שהחבית נקובה, על דעת זה הוא שכר אותי, לא אכפת לי שהחבית נוזלת, משום ששכר דליים אני נוטל.
אלו שלושת המשלים. חכמים לא היו "טורחים" להביא לנו שלושה משלים עבור אותו רעיון. כל משל נושא מסר שונה מחברו. ישנם שלוש סיבות/מחשבות, העלולות למנוע את התקדמותו והצלחתו של האדם, כל משל נוגע באחד משלושה דברים אלו, ומלמד את האדם כיצד להתקדם בכל תחום, בפרט מבחינה רוחנית, וכיצד לא ליפול בזרועות הייאוש.
נתבונן במשל הראשון. המשל הראשון מדבר על פינוי ערימת עפר גדולה. הנמשל הוא, שפעמים רבות אדם חפץ מאוד להתקדם רוחנית, אך "הערימה" נראית לו גדולה מידי, המשימה נראית לו בלתי אפשרית. חסר הדעה אומר לעצמו – התורה "גדולה" עלי, וכי אני אוכל ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה? וכי אני אצליח להתגבר על מידותיי ולהשתפר? אין סיכוי, והוא מרים את ידיו בייאוש. אולם החכם אומר, אני לא צריך לפנות את כל הערימה ביום אחד, אתקדם צעד אחר צעד, אנסה להשתפר היום במידה פלונית, מחר במידה נוספת, אלמד היום שתי הלכות, מחר שתי הלכות, כך שאט אט אצליח במשימתי.
המשל השני מדבר על אדם שרואה בביתו לחם תלוי גבוה. הנמשל הוא לאדם שכבר "נמצא בעניינים", הוא משתדל לעסוק ברוחניות, ללמוד תורה ולקיים את מצוותיה, אולם הוא עושה את הכול באופן שטחי. הוא מקיים מצוות אולם ללא הבנה וללא התעמקות - בלי לב, בלי נשמה. חסר הדעה מסתכל על רבותיו ואומר לעצמו, רבותיי הגיעו לאן שהגיעו, הם הצליחו להגיע להשגות והבנות גבוהות, אולם אני, מספיק שאקיים את המינימום, הלחם תלוי גבוה, ההשגות גבוהות ממני, אשאר במים הרדודים וזהו. ואילו החכם אומר – אם רבי הצליח להגיע לכאלו השגות, אין ספק שגם אני אוכל להגיע לשם, גם הרב שלי לא נולד עם הלחם ביד, הוא הגיע לאן שהגיע בזכות מאמציו, גם אני אנסה בכול דרך להגיע אל המקסימום, שלב אחר שלב.
המשל השלישי עוסק במשהו חשוב מאוד. במעידות. אדם שואב מים מן הנהר, הוא ממלא את החבית אולם הכול נשפך החוצה. אדם עמל ומתאמץ, אבל מועד, שוב מתאמץ, שוב מועד... חסר הדעה מתייאש ואומר, אני לומד ושוכח, לומד ושוכח, מתקדם ונסוג, מתקדם ונסוג, בשביל מה למלא "חבית נקובה"? ואילו החכם אומר – אלוקים דורש ממני יגיעה, על עצם היגיעה אני אקבל שכר גם אם לא הצלחתי להגיע את המטרה, אני לא נשבר, אני ממשיך להתייגע. מכנה משותף אחד יש לשלושת המשלים – חשיבות כוח ההתמדה. כשאדם מתמיד, שונה וחוזר ושונה, בסופו של דבר הוא יצליח.
כשם שיצר הרע נוקט בטקטיקה של צעד אחר צעד, הוא אינו מתייאש ומכשיל את האדם פעם אחר פעם עד שהריר הדק הופך לחבל עבה, כך עלינו לדעת, שהדרך ליציאה היא באותה שיטה. האדם כבול בחבל עבה? הוא רגיל כל כך בחטא מסוים? אל לו להתייאש ולומר - אין לי סיכוי להשתחרר מהחבל. מה עליו לעשות? לפנות היום "שני דליים", מחר "שני דליים", לפרום היום חוט אחד, מחר חוט נוסף - כל יום להתקדם במשהו אחד, עד שבסופו של דבר הערימה תפונה לחלוטין והוא יתנתק מההרגל הלא טוב. וכן כשאדם רוצה להשיג מעלה מסוימת – הנהגה טובה, מידה טובה, אולם היא נראית לו "גבוהה" ממנו, הוא חושב לעצמו ואומר, וכי אני יוכל להגיע אי פעם לשלימות כזו? וכי אני מסוגל לזכות במעלה הטובה ההיא כמו שחברי הצליח? זה נראה לו ככיכר התלויה גבוה ממנו... אל לו להתייאש! אם המידה הזו קיימת, אם אלוקים מבקש אותה ובפרט שאנו רואים אחרים שזכו לה, הדבר אפשרי גם אפשרי, עלינו להמשיך להתמיד, לחבר "מקל ועוד מקל", לטפס בזהירות ובנחישות שלב אחר שלב, עד שנצליח להגיע אל אותה מעלה.
והדבר החשוב ביותר הוא, שגם כשאדם מנסה לטפס, אולם הוא נופל, הוא שוב מנסה ושוב נופל, אל לו להתייאש ולומר בשביל מה למלא חבית מנוקבת... הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם את היגיעה, את הרצון, את המאמץ. כשאדם מתמיד במאמציו, חוץ מעצם העובדה שהוא נוטל "שכר דליים", וכפי שכותבת המשנה במסכת אבות – "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב, טז), אין ספק שבסופו של תהליך, המים ישחקו את האבנים, והבורא יעזור לו...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן