קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

שביתה בשבת

במלחמת העולם השנייה התמודדו היהודים עם שתי מערכות הישרדות - פיזית ורגשית. על ההישרדות הפיזית אין צורך להכביר מילים, משום שהזוועות שאירעו שם היו מעבר לכל דמיון. גם מבחינה רוחנית ורגשית, הנאצים ערכו במכוון אקציות בימים מיוחדים וקדושים לעם היהודי - ביום כיפור, בחגים ובשבתות, וזאת כדי לשבור ליהודים את המורל ולמוטט אותם רגשית.
הנאצים אף ערכו "מופעי בידור" על גבם השחוח של היהודים, והכריחו אותם להיות "שחקנים" פעילים. אחת הדוגמאות המפורסמות היא, שכשאחד מאנשי הצריף עבר "עבירה" ולא עמד במטלות הנוראיות, הנאצים ערכו לו משפט, וצוות השופטים היו חבריו לבלוק של ה"נאשם", כך שמי שחרץ את דין "הנאשם" היו חבריו ומכריו. ברור הדבר שלשופטים האומללים לא הייתה זכות הכרעה אמיתית והם היו מוכרחים לחרוץ דין שהוכתב להם מראש.
המשפט התנהל כך: הנאשם עמד במרכז, מסביבו שופט, סנגור וקטגור, וכן מישהו שכותב את מהלך המשפט. הקטגור מאשים, הסגור מנסה לסנגר, מישהו אחר כותב את כל מהלך המשפט והשופט חורץ את גזר הדין, שבדרך כלל היה חמישים מלקות. אי אפשר לשרוד חמישים מלקות...
אבל, אם הנאשם היה נופל על פניו ומתחנן לרגלי השופט על חייו, היו "מוותרים" לו ומקילים בעונשו – "רק" עשרים וחמש מלקות.
שבת אחת, הנאצים תפסו אישה שעברה על חוקי המחנה, וכמובן היא הוזמנה למשפט. הקטגור האשים, הסנגור סינגר, והשופט הקריא את גזר הדין - חמישים מלקות. לאחר הקראת גזר הדין, המתינו כולם שהאישה תתחנן על נפשה שיקלו בעונשה, ולשווא. האישה לא הוציאה הגה. מכריה ניסו לדבר על לבה שמוטב לה להתחנן על נפשה, שהרי הסיכויים לשרוד את חמישים המלקות שואפים לאפס, והאישה בשלה, היא שותקת. החיילים נתנו הוראה והיא ספגה חמישים מלקות. לאחר שסיימו, השליכו אותה – או יותר נכון – את מה שנשאר ממנה, חזרה לבלוק.
כשהתאוששה מעט, שאלו אותה מכריה – מדוע עשית זאת? מדוע לא התחננת על נפשך? ענתה להם האישה בדמעות – שבת היום. כל מילה שהייתי מוציאה מפי במהלך המשפט הייתה נכתבת על ידי אחד מאחי או אחיותיי היהודים, אני לא רוצה לגרום להם לכתוב בשבת, העדפתי לספוג מלקות ולא לגרום ליהודי לחלל שבת בגללי.
אין כאן המקום לדון האם מבחינה הלכתית הייתה צריכה לנהוג כך, מן הסתם צריכה הייתה להתחנן על נפשה שהרי זהו מצב של פיקוח נפש, אך אין לנו את היכולת לבחון ולבקר את אותם קדושים, אנו לא נמצאים ב"סקלה" שלהם כלל וכלל.
במהלך ההיסטוריה, קיימו יהודים רבים את השבת בסתר, במרתפים ובמחבואים למיניהם, מפחד עיניהם הבולשות של עריצי השלטון, כמו אינקוויזיציה, השלטון הקומוניסטי וכדומה, ואף מסרו את נפשם בעבור השבת.
יש בה – בשבת, משהו מיוחד.
פרשת ויקהל פותחת במילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם, כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, א-ג). ומיד לאחר הציווי על השבת משה מצווה אותם על בניית המשכן - "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה להשם, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ וכו'". כמובן שצריך להבין, מה פשר הסמיכות בין בניית המשכן לציווי על שמירת השבת.
רש"י מביא את דברי המדרש – "הקדים להם אזהרת שבת לציווי המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". כלומר, מצוות בניית המשכן, למרות היותה בעלת חשיבות רבה – אין היא דוחה את השבת, ובשבת היה אסור לבנות את המשכן.
התלמוד (שבת, ע ע"א) מוסיף, שהקשר בין שמירת השבת לבניית המשכן מהותי יותר. המלאכות שנאסרו בשבת, הם המלאכות שהיו מוכרחות עבור בניית המשכן, וכל אותן פעולות שהיו נצרכות עבור בניית המשכן, הם אלו שנאסרו בשבת. התלמוד מדייק זאת מהפסוק שהזכרנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה... וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם, כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת", "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" - אותן פעולות שהיו נצרכות עבור המשכן נאסרו בשבת.
למלאכת המשכן היו צריכים שלושים ותשע מלאכות (ל"ט אבות מלאכות), ניתן לעיין במשנה ובתלמוד המציינים את הרשימה המפורטת.
הדבר טעון ביאור. שהרי התורה כותבת מהו הטעם לשמירת השבת – "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה השם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ השם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, י), וכן – "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה השם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). כלומר, סיבת השבת היא זכר ל"מנוחת" הבורא לאחר ששת ימי הבריאה, אם כן, על פניו היינו צריכים לשבות בשבת מכל המלאכות מהן שבת הבורא לאחר בריאת העולם, הלא כן? מדוע המלאכות שנאסרו בשבת קשורים במלאכת המשכן?
בפשטות ניתן לענות, שאי אפשר לקשר בין מלאכות שבת ל"מלאכת" בריאת העולם, משום שאלוקים לא עשה פעולות כדי לברוא את העולם, אלא "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה), כלומר, ברצונו בלבד, בלי מעשה כלל. התשובה נכונה, אולם הקשר בין מלאכות שבת למלאכת המשכן הרבה יותר עמוק.
מהו הקשר המהותי בין מלאכות המשכן למלאכות שבת? מרחיב בעניין הוא רבי חיים פרידלנדר ("שפתי חיים", מועדים ג, במאמר "משכן – שבת"), נעיין בדבריו ונרחיב בהם.
אותן ל"ט מלאכות שבת, מכוונות כנגד ל"ט קללות שקוללו בהן אדם הראשון, חווה, הנחש והאדמה (תיקוני זוהר, תיקון מח, צו). חטא אדם הראשון – מבלי להיכנס לעומק הדברים - גרם למהפכה גמורה בבריאה, ממצב של "גן עדן" ואי מלאכה, נוצר עולם הפוך של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). כמובן שאין זו נקמה חלילה, אלא המצב החדש שנוצר, הוא היחיד שיכול לאפשר לאדם לתקן את אשר עיוות.
עד החטא היה עולם ברור. היה ברור מהו טוב ומהו רע, לא היה ערבוב פעולות ולא היה מקום לכל כך הרבה טעויות כפי שיש לנו היום, שאין אנו יודעים באמת מהו טוב ומהו רע. על דבר טוב אנו חושבים שהוא רע ועל דבר רע אנו חושבים שהוא טוב. האכילה של אדם וחווה מ"עץ הדעת טוב ורע", גרמה לחיבור בין טוב לרע באופן שקשה להבחין ביניהם, זו הכוונה "עץ הדעת", "דעת" פירושו חיבור, חיבור בין טוב ורע.
ערפול המושגים בא לידי ביטוי באפקט המיידי שנגרם - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". נשים לב שקיים קשר הדוק בין החטא לעונשו. למשל, מהחיטה מוציאים את הקמח, אך יש לעמול קשה כדי להגיע אליו, צריך להסיר את המוץ והקליפות, לזרות, לברור, לטחון, לסנן ועוד פעולות רבות הנצרכות להוציא את הפסולת מתוך האוכל. גם האדמה תמשיך להוציא פירות, אך – "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ", יחד עם הפירות יגדלו קוצים וברקנים ויצטרכו לעמול קשה כדי להפריד את הפסולת מתוך האוכל.
גם באדם עצמו לפני החטא, הגבולות היו מאוד ברורים – יש גוף ויש נשמה, לא היה עירוב ביניהם, הגוף עשה את פעולתו ותפקידיו ההכרחיים, הנשמה עשתה את תפקידה ולא הייתה ביניהם התגוששות. זו הסיבה שהתורה כותבת על אדם וחווה לפני החטא - "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה), לא הייתה בושה. מדוע? מפני שבושה באה כשיש סתירה בין הידיעה כיצד צריך להיות לבין המציאות הקיימת. לפני החטא אדם וחווה עשו הכול "לשם שמיים" ולא הייתה שום פעולה, גשמית ככול שתהיה,שסתרה את האמת. פעולות הגוף היו חלק מעבודת השם שלהם, כך שלא הייתה סיבה לבושה.
הערבוב של האוכל והפסולת/ הטוב והרע בכל שטחי החיים, נוצר בעקבות חטא אדם הראשון.
כמעט כל פעולה שאדם עושה, גם אם היא נראית טובה, יכול להיות מעורב בה משהו לא טוב. למשל, אדם נותן צדקה, אך יחד עם הנתינה חולפת בלבו מחשבה אינטרסנטית – מישהו רואה אותי, הוא חושב שאני נדבן ובעל לב רחב... אדם עוזר לחבר, אך חולפת בליבו מחשבה ונגיעה אישית ששווה לי לעזור לו היום, משום שאני אצטרך אותו בהזדמנות אחרת. וכן כשאדם עושה פעולה לא טובה, למשל, הוא פוגע בחבר. הפוגע אומר בליבו, צריך לפגוע בו כי זה טוב עבורו – הוא צריך להיות מחונך... וכן הלאה, כולנו מכירים את התופעות הללו מחיי היומיום שלנו.
זו כוונת שלמה בספר קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָאָּרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ) – כיוון שאדם נמצא "בארץ" – בארציות, כמעט ולא יתכן שהוא יעשה טוב "ולא יחטא" – לא יחטיא את המטרה, משום שאפילו למעשה טוב יכולה להצטרף כוונה לא טובה.
המלאכה שהוטלה על האנושות היא, להפריד את הטוב מהרע, למוטט את הרע ולהוציא את הטוב.
כאמור, החטא גרם לאפקט של ל"ט קללות הקשורות להפרדת טוב מרע, ניתן לעיין בפרשנים המפרטים את רשימת הקללות.
בששת ימי המעשה אנו עובדים ומבררים את האוכל מתוך הפסולת, ולכן ניתן לראות, כיצד למלאכות רבות ממלאכות היומיום יש מצוות. למשל – אדם חורש? אסור לחרוש בשור וחמור. אדם זורע? אסור לזרוע כלאים. אדם חנווני? אסור לרמות במשקולות. כל מלאכה שאדם עושה, הוא יכול ליצוק תוכן רוחני אל תוך אותה מלאכה. למשל. אדם שרברב? הוא יכול לכוון שהוא עושה חסד ומיטיב עם האנשים, הוא יכול לתקן לאלמנות ולעניים במחיר זול וכדומה.
בשבת אנו נמנעים מעשיית ל"ט המלאכות, משום שבשבת אנחנו חוזרים למצב הדומה למצב של אדם הראשון קודם החטא, ואנו שובתים מכל המלאכות שנכפו על האדם.
איך כל זה קשור למשכן?
הבורא רוצה לשכון בתוך בני ישראל. מה הוא מצווה אותם? לבנות משכן. ממה עשוי המשכן? מיריעות עיזים, קרשים ושאר חומרים גשמיים. בונים מקום למלכות שמים דווקא בעזרת סממני העולם הזה. כלומר, אותן מלאכות שנכפו עלינו כתוצאה מהחטא, בבניית המשכן אנו לוקחים את אותן מלאכות ובונים עמהן בית להשם.
יותר מכך. בשבת הראשונה בהיסטוריה, בשבת בראשית, אירע דבר מיוחד – הבריאה כולה החלה לפעול בהרמוניה. כלומר, כל יום מששת ימי הבריאה, נבראו כל הפרטים המרכיבים את העולם. כל בריאה ובריאה בפני עצמה הינה חכמה לאין שיעור. אולם עם סיום הבריאה, בשבת הראשונה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הבריאה כולה התמזגה והחלה לפעול בהרמוניה – השמש האירה לצמחים, הצמחים הזינו את בעלי החיים, בעלי החיים הזינו את האדם, האדם דאג לבעלי החיים, השמש והירח מתואמים ביניהם והכל נמצא על מקומו בשלום. כל זה קרה בשבת בראשית. הבריאה הפכה מפריטים בודדים למקשה אחת.
בראיה חיצונית ושטחית קשה לראות את הקשר והסינתזה בין כלל הנבראים, רואים ריבוי עצום של בריות מושלמות, ורק אם מתבוננים ולומדים כל דבר לאשורו, רק אז מגלים כיצד כל בריאה משפיעה ומושפעת מסביבתה. כך גם באירועים העוברים על האדם. פעמים רבות אדם חושב שמה שקורה הוא רע, וזה רק משום שהוא לא רואה את כלל האירועים אלא רואה כל אירוע בפני עצמו.
הרעיון בא לידי ביטוי בשיר של יום השבת. כלומר, בכל יום מימות השבוע אומרים פסוקים מהתנ"ך המותאמים אל אותו יום. ביום שבת אומרים כך: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת להשם וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוןֹ... מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ... אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן..." (תהלים צב). במזמור זה אנו מבטאים שאיננו מבינים מדוע רשעים פורחים ומצליחים ונראה שרשע וטוב לו. אולם אנו מדגישים "כסיל לא יבין את זאת", אם נסתכל על כלל האירועים הדברים יכולים להיראות אחרת. זהו המסר של יום השבת, להסתכל על כלל האירועים, להתבונן בכל שלבי הבריאה מתחילתה ועד תכליתה.
זה המשכן – אפילו הקרשים והיריעות "הגשמיות", כשהם הופכים ליחידה אחת של משכן – שורה שם השכינה.
זהו החוט המשולש – ל"ט מלאכות שנכפו על אדם הראשון, ל"ט מלאכות בניית המשכן, ל"ט מלאכות שבת. מה שפעלו במשכן בימות החול על ידי ל"ט מלאכות גשמיות שהפכו אותם לרוחניות, כך בשבת אנו עושים זאת בצורה הפוכה – שובתים לגמרי מאותן ל"ט מלאכות גשמיות.
כשבני ישראל היו במדבר, הם אכלו מן. ביום שישי ירדה מנה כפולה לכל אחד, גם עבור השבת. כשמשה צווה אותם שלא יצאו ללקוט ביום השבת הוא אמר כך: "רְאוּ כִּי השם נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). מעבר לפשט הדברים, מרומז כאן העניין שדברנו – ביום השבת נדרש מהאדם "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" – שכל אחד יכיר את מקומו וישמח בחלק
שקיבל מאת הבורא, זוהי שלמות המנוחה בשבת. בשבת אדם אמור להרגיש שהכול מאת הבורא, הן התפקיד והן הכלים, והבורא נותן לכל אדם את כל הצריך לו, לפי התפקיד המיועד לו בעולם. זו הכוונה "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" – כל אחד צריך להרגיש נינוח במקומו שלו. הדבר הנוסף הוא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" – שאדם לא "יפזול" לכיוון הזולת, ועל האדם להחדיר לעצמו ש"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה" (יומא לח ע"ב).
כמובן שבדברים אלו צריך להתחזק במהלך כל השבוע, אך בפרט ביום השבת. השבת מסוגלת ומיועדת לחזק את ראיית המכלול שאמורה ללוות אותנו במהלך כל השבוע