קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה- חומה או טירת כסף?

כל אדם המזדמן לאתר בניה יכול לראות, שהשלב הראשון של הבניה, הוא הכשרת הקרקע עליו ייבנה בעתיד הבניין או הבית. רק לאחר שהקרקע מוכשרת ויציבה דיה, מעמיקים בה יסודות, עליהם מתחילים לבנות, קומה אחר קומה, שלב אחר שלב. לאחר שהשלד מוכן, מתחילים לצפות את הבניין באבן, בעץ או בכל חומר אחר, אחר כך מתקינים חלונות וכדומה, ורק בסוף מתאימים את הרהיטים לבית. כשאדם "מן השורה" בונה בית, הוא לא מתחיל בתכנון צבע המטבח או בסוגי הנברשות בחדר האורחים, פרטים אלו מיקומם לקראת הסוף, לאחר שעיקר הבית בנוי.
פרשת ויקהל ממשיכה לעסוק בענייני המשכן. בפרשות הקודמות ראינו את ציווי הבורא למשה על בניית המשכן, ציווי משה לבני ישראל על תרומת המשכן וציווי השם למשה על כך, שמי שיפקח בפועל על הבנייה יהיה בצלאל – "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לא, ג). בפרשתנו מוזכרים שלבי העבודות בפועל, ותיאור העשייה עצמה שנעשתה על ידי בצלאל.
מתברר, שסדר הבנייה לא היה מובן מאליו. נצטט את דברי התלמוד: "בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה - לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו (לבצלאל) - עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו (בצלאל למשה) - משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא - עשה משכן, ארון וכלים? אמר לו (משה לבצלאל) שמא בצל אל היית וידעת" (ברכות נה ע"א).
כלומר. אלוקים ציווה את משה לבנות קודם את המשכן עצמו - יריעות העיזים החיצוניות והקרשים, ורק אחר כך לבנות את כלי המשכן – ארון העדות, מנורה, שולחן, מזבח ושאר כלי הקודש. כשמשה העביר את הציווי לבצלאל, הוא שינה מהסדר שאלוקים אמר לו, וציווה אותו לבנות קודם את כלי המשכן ורק אחר כך את המשכן עצמו (ניתן לעיין ברש"י שמות לח, כב, המרחיב בעניין ומוכיח מתוך הפסוקים את השוני בין הציווי שאלוקים ציווה את משה לבין אופן הדברים שמשה העביר לבצלאל). כשבצלאל שמע את הציווי, הוא לא הבין ושאל את משה – "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם?", משה התפעל מבצלאל ואמר לו – איך ידעת שאלוקים ציווה כפי שאתה אומר – אולי לכן שמך "בצלאל" משום שהיית בצלו של הא-ל כשהוא ציווה אותי על המשכן, ולכן ידעת...
קולמוסין רבים נשתברו כדי להבין את עומק ה"ויכוח" בין משה לבצלאל. נציג פַּן אחד, על פי דבריו של הרב שלמה וולבה ("עלי שור" ח"ב, תקב).
מאות שנים לפני שמשה ובצלאל בנו בפועל את המשכן, כבר נבנו יסודותיו והונחה לו "אבן הפינה". מי עשה זאת ומתי? יעקב אבינו, כשברח מפני עשיו לכיוון חרן. כשיעקב היה בדרכו מבאר שבע לחרן, הוא לן על הר הבית – מקום בו עתיד להבנות בית המקדש. בחלומו הוא זכה למחזה נפלא, של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כשיעקב התעורר משנתו הוא התפעם – "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ השם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר, מַה נ וּרָֹא הַמָּקוםֹ הַזֶהּ, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, טז-יז). יעקב הבין שמחזה הסולם מלמד אותו, שכשם שסולם מקשר בין למטה ולמעלה, כך המקום הזה הינו מקום מיוחד, המסוגל לקשר בין האדם לבוראו. לכן, מיד כשהוא קם – "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ", והוא הוסיף: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (כב). יעקב אמר שאותו מקום בו ראה את המחזה והניח מצבה, יהיה מקום בית האלוקים הקבוע, בו בני ישראל יזכו להקריב קרבנות ולקרבת הבורא.
יעקב הגדיר את המקום "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה". "נורא" מלשון יראה, יראת שמים. כיוון שהשכינה בבית המקדש הייתה גלויה, כל אדם שנכנס אליו הרגיש שהאמונה בהשם נעשתה אצלו וודאית ומוחלטת. זו השראת השכינה – השגחה מורגשת וגילוי אמונה. יעקב הוא זה שהניח את היסודות לעניין זה, שזהו המקום בו ייבנה "הסולם" שיקשר באופן גלוי בין השמים לארץ, בין האדם לבוראו.
בצלאל ידע כיצד לבנות משכן מתאים לרצון הבורא. עד כדי כך, חכמים אומרים על בצלאל – "יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה ע"א). תורת הקבלה עוסקת רבות בעניין האותיות. אותיות לשון הקודש אינן "סתם" אותיות הסכמיות, אלא הן בעלות משמעות רבה וכל אחת מהן נושאת כוח רוחני מסוים. אותיות אלו היו כביכול "כלי העבודה" איתם ברא הבורא את עולמו (אין כאן המקום להרחיב בנושא זה). התלמוד מעיד, שבצלאל היה בדרגה רוחנית כל כך גבוהה, עד כדי כך שהוא ידע את צירוף האותיות שעל ידן נבראו שמים וארץ, וכפי שהבורא מעיד "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים".
למרות זאת, למרות גדלותו ועוצמתו הרוחנית, משה ערך לבצלאל כעין "מבחן". איזה מבחן?
לבצלאל יש השגה עילאית. אך האם יש לו גם גישה מעשית? כלומר, בצלאל היה בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, אולם האם הוא יודע כיצד להורות לרבים את הדרך להגיע אל אותה השגה גבוהה? אדם יכול להיות "ראשו מגיע השמימה" – הוא יודע מושגים, מבין בתורת הסוד ובקי בכל מכמני התורה, אך האם הוא גם "פרקטי"?
בצלאל עמד במבחן. הוא אמר למשה "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים", אמנם בצלאל עסוק במשכן – שיא הרוחניות, אך הוא לא "שוכח" את מנהגו של עולם (כך על פי דרכו של הרב וולבה). נבאר יותר.
משה ביקש מבצלאל לבנות קודם את ארון הברית, ואילו בצלאל אמר שאולי כדאי לבנות קודם את המשכן כדי שיהיה מקום שאליו יוכל להכניס את הארון ושאר הכלים. ואכן, באישורו של משה, הוא בנה קודם את יריעות המשכן וקרשיו, ולאחר שסיים עם "הבית" התחיל לבנות את הארון ושאר כלי הקודש.
תכלית המשכן הוא הארון, ארון הברית. שם היה עיקר מקום השראת השכינה, מבין שני הכרובים שהיו ניצבים על הארון, משם הגיעה הנבואה למשה רבנו וכפי שכותבת התורה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כה, כה). אם כך, אם הארון הוא עיקר המשכן, נשאל – ממה צריכים להתחיל לבנות, מהארון – עיקר המשכן, או מהיריעות החיצוניות והקרשים? היה מקום לומר שכדאי להתחיל עם הארון, הוא העיקר. כך גם הורה משה לבצלאל.
מגיע בצלאל ואומר – לא! צריך להתחיל מהיריעות והקרשים החיצוניים.
עומק העניין הוא כך. אדם רוצה לבנות "ארון" אישי. אדם רוצה להתקדם ברוחניות, להיות אדם מאמין ולהידבק בבורא. מה עליו לעשות? האם יוכל בתור שלב ראשון "לאחוז" ישר "בארון"? כשאדם רוצה להגיע ישר לפסגה, עליו לדעת שהוא עלול "להסתחרר" ולקבל "פחד גבהים" מהגובה הרב, ומהר מאוד הוא עלול ליפול ממנו. כדי לבנות ארון, צריך להתחיל דווקא מהצד הרחוק – מהיריעות והקרשים, רק לאחר שגומרים לבנות את המשכן סביב, יש להיכן להכניס את הארון. את העבודה הרוחנית של האדם צריך להתחיל מהאל"ף בי"ת, אי אפשר לדלג על ההתחלה. אסור "לקפוץ" ללא הבחנה. ראשית מוטל על האדם להתקדם ולהשתנות בדברים "הקטנים" – "בקרשים וביריעות", וכך בסדר ראוי, להתקדם אט אט עד שהוא יכול לאחוז בארון ולהגיע לדרגות רוחניות גבוהות.
זה מה שמלמד אותנו בצלאל – השגות גבוהות, אבל גם "מנהגו של עולם", גישה מעשית (חשוב להדגיש, זו דרכו של עולם, אך לפעמים הדרך היא כן להתחיל מהגבוה והקשה).
רבי ירוחם ממיר ("דעת תורה", קונטרס "גלוי דעת" [סוף דברים]), מביא בשם ה'סבא מקלם' את הפסוק - "אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף" (שיר השירים ח, ט) ואומר, שחייבים קודם חומה, חומת אבן, ורק אחרי שיש חומה ניתן לבנות עליה טירת כסף. אדם צריך לבנות על פי הסדר הנכון ולא להקדים את המאוחר.
כדי להגיע לאמונה אמתית ומוצקה, צריכים להתחיל מהדברים "הקטנים", ואז, גם "קרשים ויריעות", בסופו של דבר יכשיר את הקרקע לבניית הארון.
בסדר הבנייה יש רעיון נוסף (שמעתי את הדברים מהרב שלום מאיר וולך).
במקדש היו שלושה אזורים, החלק החיצוני – העזרה, בה היה מזבח הנחושת/ העולה, אשר עליו הקריבו את הקרבנות. החלק היותר פנימי ויותר מקודש – ההיכל, בו היו השולחן, המנורה ומזבח הזהב/ הקטורת. והחלק היותר פנימי, המקודש ביותר – קודש הקודשים, בו היה הארון ובתוכו לוחות הברית ושברי לוחות ראשונים.
שני המזבחות הם כנגד שני "חלקי" האדם ('כלי יקר', שמות ל, א, הרחבנו בעניין בספר "משהו טוב לשולחן שבת", פרשת תצווה). האדם מורכב משני ממדים, ממד חומרי – גוף, וממד רוחני – נשמה. זהו האדם – יחידה אחת של גוף ונשמה. כשאדם חוטא, שני הממדים שמהם הוא מורכב זקוקים לכפרה, הגוף - שנמשך אחר תאוותו, והנשמה – משום שהחטא הותיר בה את רישומו, ועל הרושם הזה צריך לכפר. לשם כך ציווה הבורא לבנות שני מזבחות, מזבח הנחושת כנגד הגוף, ומזבח הזהב כנגד הנשמה.
על מזבח הנחושת הקריבו בעלי חיים. לאדם ולבעלי החיים ישנם קווים משותפים רבים. לאדם יש גוף ולבהמה יש גוף, לאדם יש דחפים ולבהמה יש אינסטינקטים. מערכות הגוף שלהם מקבילות ודומות במידה רבה, וגם המבנה הגנטי כמעט זהה להפליא.
אם כן, מזבח הנחושת מכפר על החלק החומרי שבאדם, ולכן מקריבים עליו בעלי חיים הדומים במרכיביהם לבני אדם.
מזבח הזהב נועד עבור הנשמה. גם היא צריכה כפרה, אולם הנשמה היא מציאות רוחנית, אין לה שום דמיון לבהמות, וכיצד אם כן תוכל להתכפר על ידי נפש הבהמה? לשם כך ציווה הבורא לבנות מזבח נוסף – מזבח הקטורת.
ריח הקטורת היווה כפרה עבור הנשמה. ריח, להבדיל משאר ארבעת חושי הגוף, הוא יותר רוחני, כך שהקטרת הקטורת יכולה להוות כפרה עבור הנשמה.
כשאדם רוצה להתעלות, להגיע לאמונה ולהניח בליבו את לוחות הברית, עליו להתחיל עם ה"עזרה" ועם מזבח הנחושת, כלומר, עליו להתחיל מעט בריסון תאוותיו, להתעלות מעט מעל החלק החומרי שבו. בכל פעם שאדם מתגבר על תאווה מסוימת, למשל - אדם רוצה לכעוס והוא עוצר את עצמו, נמשך לדבר לשון הרע או לנקום בחבר ועוצר את עצמו – זה נקרא שהוא התעלה מעל גבי החומר שבו ונתן ביטוי לנשמתו, כשאדם מתחיל עם "קרשים" (שכמובן גם להם קדושה עצומה), אחר כך הוא יכול לצעוד צעד נוסף ולבנות את "ההיכל" – בהיכל היו מנורה, שולחן ומזבח הקטורת, שהם כנגד החלק הרוחני שבאדם. במילים אחרות – לאחר שאדם מתעלה מעל החלק הבהמי שבו הוא מסוגל להתעסק בדברים יותר רוחניים, שיפור המידות וכדומה, וכך אט אט הוא בונה "ארון" פנימי, הוא מגיע לאמונה ול"אחיזה" בבורא.
זו הדרך הטובה ביותר, כך מלמד אותנו בצלאל.
ההפטרה הנקראת לפרשה זו היא מספר מלכים א, פרק ז (מ-נ). הפטרה זו עוסקת בבניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה, אשר נעזר בחירם, שהיה אומן משבט נפתלי. ההפטרה מתארת את הכלים שעשה שלמה. שלמה בנה עשרה שולחנות, עשר מנורות ועשרה כיורים (ניתן לעיין במדרש "ילקוט שמעוני" על פסוקים אלו, המביא מספר סיבות מדוע שלמה בנה עשר מכל דבר ולא הסתפק באחד שעשו משה ובצלאל). התלמוד (מנחות צט ע"א) מביא דעה האומרת, שלמרות ששלמה בנה עשר מנורות, עשרה שולחנות ועשרה כיורים, היו משתמשים רק במה שבנו בצלאל ומשה, ולא במה שבנה שלמה. ישנה דעה אחרת האומרת שכן השתמשו בכל העשרה, בכל פעם בכלי אחר.
אגב, התלמוד כותב (יומא עב ע"א), שכל כלי המשכן שעשו משה ובצלאל יש להם קיום נצחי, וגם כשבית המקדש נחרב, אותם כלים נגנזו ויד האויב לא יכלה לשלוט בהם. רק הכלים שעשה שלמה, הם אלו שיד האויב הצליחה לשלוט בהם והוליכו אותם לבבל (ניתן לעיין ב"לב אליהו" על פרשה זו, שמרחיב בעניין).
שלמה עשה הכול על פי ציווי השם, ובכל אופן – לפי אותה דעה – השתמשו דווקא בכלים של משה ובצלאל, ורק הכלים שבנו משה ובצלאל קיימים לנצח. מדוע? התשובה טמונה במה שהזכרנו. בצלאל לימד אותנו שאדם מצליח להחזיק מעמד רק אם יבנה את עצמו באופן ראוי שלב אחר שלב. כזה היה בצלאל ואלו היו מעשיו. המזבחות, המנורה והשולחן שבנה, היו מכוונים כנגד אישיות האדם, הם אלו שהיו נצחיים, להורות לאדם שאם יבנה את עצמו באופן הראוי, אזי הוא יהיה בנוי לתלפיות, ויוכל להחזיק מעמד זמן רב ולהיות יציב בעבודתו הרוחנית...