קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

נק' למחשבה- ופניהם איש אל אחיו

אחד מכלי המשכן שחכמי הלב עמלו על בנייתו, היו הכרובים. ה"כרובים" היו נראים כשתי דמויות בעלות כנפיים, עם פני תינוק, אחד בדמות זכר ואחת בדמות נקבה, פניהם פונים האחד מול השני עם נטייה כלפי מטה – כלפי ארון הברית, וכנפיהם מופנות כלפי מעלה. על הכרובים כותבת התורה כך: "וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות לז, ט).
הרחבנו בעבר בהרחבה בסימבוליקה של צורת הכרובים, ונוסיף כעת רעיון המובא בספר "תפארת שלמה". פרישת כנפיים כלפי מעלה, מרמזת על עניין התפילה. הרעיון של נשיאת כפיים מוזכר פעמים רבות בתורה בהקשר של תפילת האדם לבוראו - "אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל השם" (שמות ט, כט), "וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל השם" (שם לג) ובמקומות נוספים. על האדם לשאת את כפיו בתפילה לבורא עולם כדי שיצליחו דרכיו, אולם התורה מרמזת על דרך מיוחדת, בה התפילה הופכת לעוצמתית יותר, והיא: "ופניהם איש אל אחיו". על האדם לעורר רחמים בתפילתו לא רק על עצמו, אלא גם על חבירו.
ידועים דברי חכמים: "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב ע"א).
כלומר, אם אדם מתפלל עבור חבירו, והמתפלל עצמו זקוק לאותה ישועה עליה הוא מתפלל עבור חבירו, הוא נענה תחילה. המקור לכלל זה הוא ממספר פסוקים, אחד מהם הוא: "והשם שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב, בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב, י).
מדוע זה כך? רבינו ניסים (הר"ן) בדרשותיו, מבאר זאת כך: כמו צינור שדרכו עוברים מים מהמעיין אל השדות, אשר לפני שהמים משקים את השדות, הצינור הוא הראשון לקבל תועלת המים, כך מי שמתפלל שיתברך חבירו, הרי המתפלל כאותו צינור, שהוא מקבל תחילה את הברכות.
יש לכך הסבר מהותי: בורא עולם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה. כאשר אדם יוצא מה"אגו" האופף אותו, פונה מעיסוקיו ומעורר רחמים עבור חבירו, במידה כנגד מידה, גם בורא עולם "פונה מעיסוקיו", מאזין לקול תפילת אותו אדם, וממלא את משאלות ליבו.
בשבת קודש, מתפללים אנו לבורא עולם: "ממקומו הוא יפן ברחמים, ויחון עם המיחדים שמו" (סדר קדושה). אנו מבקשים מבורא עולם שייפן ממקומו ויחון את עמו. כיצד בורא עולם מגיב על כזו תפילה? אם אתם – בניי, תפנו ממקומכם ותדאגו גם לרווחת חבריכם, גם אני יפנה את פניי אליכם.
זהו הרעיון הטמון במילים "ופניהם איש אל אחיו". כשאדם פורש כפיו כלפי מעלה ותוך כדי כך הוא פונה אל אחיו ומתפלל גם עליו, אזי תפילתו מותירה רושם. על האדם לשאת כפים ולזכור שהכל בגזירת עליון, וכפי שמרמזת הפרשה בפסוקים המצווים על מצוות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב). נשים לב שהתורה לא אומרת "תַעַשה מלאכה" (בניקוד פתח), אלא "תֵּעָשֶׂה" (בניקוד צירה), מלשון שהמלאכה נעשית מאליה. גם במקום אחר כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב), שוב, בניקוד צירה, מלשון שהמלאכה נעשית אליה. מה פשר הדברים?
יש בכך רמז. רק מי שמאמין באמונה שלימה שהפרנסה מוקצבת לכל אחד מן השמים, יכול לנוח בשלווה ביום השבת. מי שחושב שההצלחה תלויה רק בריבוי ההתעסקות במלאכה, הוא בוודאי מוטרד כל הזמן מן המחשבה, שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשריותיו להרבות בפרנסה, ולאדם כזה קשה לשמור את השבת. לכן בא הפסוק ואומר: "תיעשה מלאכה", לאמור: אל תעלה בדעתך, אדם, כי אתה בעצמך עושה את המלאכה, אלא דע, כי כל הברכה במלאכה היא מאת הבורא.
כאשר אדם חי כך – עם ידיים פרושות כלפי מעלה ובידיעה שהכל מאתו יתברך, יכול הוא לחיות בשלווה, בפרט ביום השבת.