קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ג סיון התש"פ
Smaller Default Larger

מפ"ש אל חיי המעשה -אני הוא אתם

לכל אדם מישראל, יש שני תפקידים עיקריים השלובים זה בזה. תפקיד אחד הוא פיתוח אישיותו העצמית, עיצובה והשלמתה במידות טובות ובקניינים רוחניים.
התפקיד השני הוא להטמיע את כוחותיו הפרטיים וסגולתו האישית, ולמזג אותם בכלל ובציבור. כלומר, לרתום את עצמו ואת יכולותיו למען קידום הכלל.
שני התפקידים הללו אחוזים זה בזה. שהרי כשאדם מפתח ומשלים את עצמו, ממילא יש לו את היכולת ואת הכלים המתאימים לתרום לכלל. הציבור כמהה לאנשים בעלי מעלות רוחניות שיקדמו אותו קדימה. לכל אדם יש "טביעת אצבע" פרטית שאין לאף אחד אחר, כך שרק הוא יכול להשלים את החלק שחסר בתמונה של כלל ישראל.
אדם שחלילה לא משפר את מידותיו, בשתיים הוא שוגה – הוא שוגה בכך שהוא לא מממש את עצמו ולא מוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בו, ויחד עם זה הוא גורם לחיסרון של כלל ישראל.
עניין זה מפורש בדברי המשנה: "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני" (אבות א, יד). על האדם מוטלת החובה להביא את ה"אני" שבו לידי ביטוי, ולאחר מכן לתת מה"אני" שלו לכלל - "כי כל אדם נברא על דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו... עם כל זה, כשאני לעצמי מה אני – שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל" ("שפת אמת", קורח תרמ"ז).
ישנם אנשים, המנהלים את חייהם "סתם", כמו שה בעדר. מצד אחד הם לא מזיקים והם עושים מה שצריך לעשות, אולם מצד שני הם לא מפתחים את ייחודיותם העצמית, כך שחסר להם ב"אם אין אני לי – מי לי". כאשר אדם הולך בדרך בה הולכים כולם, אך ללא מחשבה וללא תוכן, אולי הוא מחובר "טכנית" לכלל, אבל צעדיו לא מכוונים מכוחו שלו. במצב זה, גם הוא וגם הכלל מפסידים מכך.
הדברים נכונים גם בכיוון השלילי. כשאדם חוטא, לא רק שנפשו נפגמת והוא אישית סובל מכך, אלא גם הכלל סובל בעקבותיו. הכלל הרי מורכב מיחידים, וכשהיחיד פגום, הוא פחות מסוגל להשפיע על הכלל, ואף גרוע מכך - הוא משפיע באופן שלילי.
כאשר אדם סר מן הדרך, לא מציית למצוות התורה והוא הולך אחר שרירות ליבו ויצרו הרע, , כוחותיו הייחודיים כן באים לידי ביטוי, אולם במקרה זה זהו לשלילה.
נרחיב מעט יותר, ונעיין בדבריו של הרב גולדויכט בספרו "אסופת מערכות":
כל חטא שאדם חוטא, זוהי צעידה במשעולים פרטיים, לא רק בגלל שהוא מתרחק מהכלל, אלא מסיבה מהותית הרבה יותר - מהסיבה שאין מציאות של שותפות ביחס לדבר עבירה, ונבאר מדוע. הפסוק בספר משלי כותב: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח א). רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" מבאר את הפסוק כך: "מי שמבקש ללכת אחר תאוותו, נפרד מכל חבר ועמית... כי תאוות בני אדם ומידותם חלוקות. אין רצונו של זה כרצונו של זה" (פרק א, לא).
נבאר את דבריו: אנשים המתגבשים ויוצרים שותפות לדבר עבירה, השותפות ביניהם איננה כנה ואמיתית, אלא כתוצאה מחוסר ברירה. כל אחד מבקש למלא את תשוקתו הפרטית, והרי אין תשוקתו של זה כתשוקתו של זה. לאף אדם אין שאיפה לספק את יצר חבירו, אלא אך ורק את יצר עצמו, כך שאין שום שותפות אמיתית ביעד שהרי כל אחד מושך לכיוונו הפרטי. רק צורך השעה גורם להם להתלכד כדי להשיג את התאווה. ניתן דוגמא: שלושה אנשים רוצים לגנוב סחורה מחנות. השלושה צריכים להתלכד, להתאחד ולעבוד בשיתוף פעולה מלא כדי להצליח במשימה. אחד צריך להסיח את דעת המוכר, שני צריך לשמור שאף אחד לא יראה את מעשיהם והשלישי צריך לגנוב בפועל.
השלושה מתאחדים ומתלכדים, אולם השותפות היא אינטרס אישי של כל אחד לצורך סיפוקיו האישיים. הם יודעים שהגניבה לא תצא אל הפועל אם הם לא יתלכדו. אין ספק בדבר, שכל אחד מהם היה מעדיף לקחת את כל הכסף לכיסו ולא להתחלק עם חבריו, אולם הם יודעים שאין ברירה אחרת והם מוכרחים לשלב זרועות. זו כוונת הפסוק "לתאווה יבקש נפרד". כשאדם מבקש תאווה – הוא נפרד. הוא מחפש את טובתו האישית בלבד.
שונה הדבר ביחס למצווה. כשאדם עושה מצווה, לא רק שהוא לא נפרד, אלא להיפך, הוא מוותר על מאווייו האישיים והוא מתמסר לקיום דבר האלוקים. גם כשהוא שותף עם חבירו בדבר מצווה, שניהם מתחברים והולכים יחד אל אותו יעד.
למדנו אם כן, ששעת הפרישה לחטא, הינו בהכרח זמן של צעידה עצמאית ויחידנית, כל אחד בנתיבו הפרטי שלו. ממילא – כשאדם שב בתשובה, זהו מהלך אישי המותאם לכוחות הנפש שלו והתגלמות של "אם אין אני לי - מי לי". עצם תהליך התשובה היא צעידה עמצאית ומותאמת אישית, אולם זהו רק תחילת הדרך, היעד הסופי הוא שיבה למעגלי הכלל, ואיחוי הקרע שלו מתורת ישראל ועם ישראל.
כשאדם שב בתשובה, הוא מביא איתו נכס שלא יסולא בפז – את כוחותיו האישיים והפנימיים המיוחדים רק לו, ויחד עם זאת הוא הוא מקרב עצמו לכלל ובעצם הוא מעלה את הכלל כולו.
פרשת "ויקהל", מתארת את בניית המשכן בפועל. מתי החלה בניית המשכן בפועל? למחרת יום הכיפורים, ביום בו ירד משה מן ההר לאחר ששמע את דבר השם "סלחתי" על חטא העגל (רש"י שמות לה, א).
בניית המשכן הוא מעשה כפרה ותיקון על חטא העגל. כדאי לעיין במדרשים ובמפרשים המרחיבים בביאור הקשר ביניהם.
חטא העגל נמצא תחת הקטגוריה של "עבודה זרה". לאור הדברים שהזכרנו, נשאל שאלה: האם הכלל של "לתאווה יבקש נפרד" תקף גם ביחס לעבודה זרה? על פניו, עבודה זרה זהו סוג עוון שונה מיתר העוונות. מדוע? משום שלכאורה הוא אינו מבוסס על תאוות ויצרים, להיפך, זוהי מסירה של האישיות למען אליל מסוים. אדם מבטל עצמו בפני האליל. האמנם? עיון נוסף מגלה, שגם עבודה זרה לא שונה מיתר העבירות. מדוע? התשובה טמונה בפסוקים המתארים את חטא העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד). נשים לב, שהמילים "אלה" ו"העלוך" הן בלשון רבים. התלמוד מסביר מדוע: "שאיוו (לשון מאוויים ורצונות) אלוהות הרבה" (תלמוד
סנהדרין סז ע"א). כלומר, הסגידה לעגל הייתה "כיסוי" למשהו אחר לגמרי – ליצרים ותאוות. הם רצו לפרוק מעצמם מצוות רבות וכפי שהתורה כותבת מיד לאחר העגל "ויקומו לצחק". "לצחק" פירושו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (רש"י). במילים אחרות – האמונה הטפילה בעגל, היוותה כיסוי לפורקן יצרים והאלהת החושים.
זהו טבע האדם – הוא קובע לעצמו אלוה בהתאם לרצונות החושניים שלו, והוא מבקש למצוא באותו אליל פורקן ליצרים הכי שפלים שבו.
נמצאנו למדים אם כן, שגם חטא העגל הוא ככול החטאים – צעידה במשעולים פרטיים, איש איש ויצריו הפרטיים.
זו הסיבה שהתורה כותבת "אלה אלוהיך... אשר העלוך..." בלשון רבים, משום שכל אחד סגד לעגל כפי יצרו הפרטי, ולכל אחד הייתה מטרה שונה.
בניית המשכן מתקנת את חטא העגל: "כשעשו בני ישראל את העגל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. אמר לו (משה לאלוקים): בדוק אותם שיעשו את המשכן" (שמות רבה מח, ו). כלומר, משה אמר לאלוקים, תבדוק את בני ישראל באמצעות בניית המשכן.
כל הרעיון של המשכן הוא אחדות והתלכדות סביב הקדוש ברוך הוא דרך ארון הברית, עבודת הקרבנות וכדומה, וזהו האנטיתזה והתיקון של הפרידה ההמונית שארעה בחטא העגל.
המדרש שם מביא את דברי הנביא הושע: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵלחָי" (הושע ב, א). כלומר, מקום החטא ומקום התיקון הוא אחד, ובאותו מקום שנאמר להם "לא עמי אתם", באותו מקום ייאמר להם שהם "בני אל חי".
זו הסיבה, שהפרשה פותחת במילה "ויקהל משה. משה הקהיל את העם וציווה אותם על בניית המשכן, משום שכשכל איש ואיש מבני ישראל שב בתשובה, הוא משלים את עצמו וממילא הוא חובר שוב לכלל ישראל. עצם בניית המשכן והחזרה בתשובה, הובילה למצב של "ויקהל", למצב של שיבת היחידים אל מעגלי הכלל.
הבה נזכור: לכל אחד יש "אני" משלו, "אני" שצריך לבוא לידי ביטוי על ידי עבודה על המידות ושמירה על מצוות התורה. כשה"אני" בא לידי ביטוי, הוא מצטרף אל הכלל וכך מסוגל הוא להגיע אל תכליתו.