קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ל' תשרי התשע"ח
Smaller Default Larger

מושג מהפרשה -עכשיו? כן!

על חשיבותו של ההווה

אדם חכם אמר פעם, שהמוטו שלו להצלחה הוא: "מה שאני צריך לעשות מחר - אני עושה היום, ומה שאני צריך לעשות היום - אני עושה עכשיו". בכל אדם קיימת תכונה הגורמת לו לדחות את מילוי ויישום המטלות המוטלות עליו. כאשר אדם צריך לעשות משהו, הוא אומר לעצמו - עוד שעה, מחר, בסוף השבוע, אחרי החגים, אחרי שאתחתן וכדומה. הדחיות הללו נובעות בדרך כלל ממידת העצלות, הגורמת לאדם חוסר רצון וחוסר כוח לעשות דברים.
ה"כוח הדוחה" הזה עובד שעות נוספות, לא רק ביחס לפעולות חיצוניות, כמו לסדר את הבית ולארגן כל מני מטלות פשוטות אותן אנו חווים דבר יום ביומו, אלא גם ואולי אף בעיקר ביחס לקידום האישיות שלנו. אדם רוצה בתוך תוכו להשתנות, להתקדם ולהתפתח, אולם הוא דוחה את השינוי פעם אחר פעם. אין ספק שאדם תמיד מסוגל להשתנות, גם כאשר הוא על ערש דווי, אולם ככול שחולף הזמן השינוי נהיה קשה יותר ויותר. ישנה תופעה ידועה הנקראת "משבר אמצע החיים". תופעה זו מתרחשת בתקופה של חוסר סיפוק עצמי דרמטי, אשר לרוב מורגשת בגיל המעבר, כאשר אנשים חשים שנעוריהם חלפו והזיקנה מתקרבת. משבר מסוג זה נגרם בין היתר בעקבות הזדקנות באופן כללי, פטירת הורים, עזיבה של ילדים את בית ההורים וכדומה. התוצאה של משבר מסוג זה היא רצון לבצע שינויים משמעותיים באספקטים מרכזים של חיי היום יום, בקריירה, בנישואים, ולפתע חל רצון לחפש חלום או מטרה בלתי מוגדרים, חרטה על מטרות אשר לא הושגו עד כה, ורצון להרגיש שוב צעירים.
משבר זה עלול להופיע לא רק באמצע החיים. גם אדם צעיר, מרגיש פעמים רבות שהוא רוצה להשיג משהו, להתקדם ולהשתנות גם בפנימיותו ולהיות אדם טוב יותר.
אם כן, אדם רוצה באמת להתקדם, אולם כל הזמן הוא דוחה את ההתחלה ואומר: מחר, לא עכשיו, אחרי הלימודים, אחרי החתונה, אחרי שהילדים יתחתנו ועוד אינספור "תחנות" דמיוניות. הטבע הזה עלול להיות הרסני, משום שלכל מחר יש עוד מחר, אז מתי ה"מחר" יגיע? מהו המסלול הראוי והנכון, וכיצד נוכל לגרום לעצמינו לעשות את השינוי כאן ועכשיו?
שלושה פסוקים כותבת התורה, כהקדמה לקבלת התורה ולמעמד הר סיני: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ד-ו), ומיד לאחר מכן כותבת התורה את מעמד הר סיני ועשרת הדברות.
דיו רב נשפך על "הקדמה" זו ויסודות חשובים מונחים בה. נתמקד במילה אחת הקשורה לענייננו: "וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי". מה מתווסף במילה הזו – "ועתה"?
המילה "ועתה" מהווה מפתח לקבלת התורה ולכל שינוי רוחני בחיים. אתה רוצה להתקדם? תעשה את זה "עתה", עכשיו. אל תיתן לשיני הזמן לנגוס בך. שני חלקים יש ל"עכשיו", נפרט אותם.
כשאדם רוצה להתקדם ברוחניות ולהתמסר אל מצוות התורה, עליו לקחת בחשבון גם את הזמנים הקשים ורגעי הניסיונות. קבלת עול תורה אמתית פירושה "עתה", עכשיו ובכל רגע נתון, גם אם הזמן קשה. באותו מצב בו אדם נמצא כרגע – זה הזמן לקבל את התורה. כשאדם מקבל על עצמו עול תורה עכשיו, פירשו של דבר שהוא מצהיר - לא משנה באיזה מצב אמצא, אני לא אתן למצב להקפיא את ההתקדמות שלי. מתוך המצב עצמו ניתן למצוא את הדרך להגיע אל ריבונו של עולם. החיים מורכבים מרבבות רגעים של עכשיו. ה"עכשיו" הוא כה גורלי, שהלל אמר: "ואם לא עכשיו – אימתי?" (אבות א, יד). רגילים אנו לפרש את דברי הלל, שאדם נדרש לקדש את הרגע, משום שכל רגע שחולף, לעולם לא ישוב. כל רגע טומן בחובו אירועים חדשים, סיטואציות שונות, וחיובים חדשים שנולדים באותו רגע. אומר הלל, מה שאתה יכול לעשות עכשיו תעשה עכשיו, שהרי מי אמר שתוכל לעשות אחר כך מה שאתה יכול לעשות עכשיו? אלו הם דברי הלל בפשטות.
לאור מה שהזכרנו, דברי הלל מקבלים נופך נוסף: אדם אומר לעצמו שקשה לו להתקדם כעת משום שיש לו קשיים. אומר הלל: "ואם לא עכשיו – אימתי?", אם במצב הזה אינך יכול להתקדם, מתי כן תוכל? הרי כל החיים הם רווי קשיים, ולעולם לא תגיע למצב בו תהיה משוחרר לגמרי מקשיים. אומר הלל – מוכרחים למצוא נוסחה המאפשרת להתקדם בתוך הקושי, שהרי אם לא נמצא נוסחה כיצד להתקדם מתוך קושי, לעולם לא נצליח להתקדם.
אם אדם חושב, שככול שחייו מתקדמים יהיו לו פחות דאגות, עליו לדעת שאלו דמיונות שווא, ויוכיחו זאת כל המבוגרים שבעולם. ככול שאנו מתקדמים עם הגיל, הטרדות רק עולות ויש לנו פחות ופחות זמן. אם נחשוב שיהיה בידנו זמן רב כשנגיע לגיל הפנסיה, תהיה זו טעות איומה ממספר סיבות: א. מי אמר שנזכה להגיע לגיל הפנסיה? ב. בגיל זה הראש עסוק רבות בבעיות בריאותיות. ג. השינוי בגיל מבוגר קשה הרבה יותר מאשר שינוי בגיל צעיר.
דוד המלך אומר, "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד). ימיו של אדם חולפים במהירות "כצל עובר". אם נחשוב שגם לצל יש נוכחות מסוימת, בא המדרש (קהלת א, ג) וטופח את המציאות מול פנינו: "ימיו כצל עובר - כצילן של דבורים, שאין בו ממש של כלום". החיים מורכבים ממיליארדי חלקי שניות, כל חלקיק הוא מציאות חיים.
העבר נמצא רק בזיכרון, העתיד נמצא רק בדמיון, כך שמי שלא חי את ה"עכשיו", אין לו חיים.
ידועים דברי התלמוד (שבת פח ע"א), שבמעמד הר סיני, אלוקים כפה על בני ישראל את ההר כגיגית (שבת פח ע"א) ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לא - שם תהא קבורתכם". כמובן שקצרה יריעה זו מלהכיל את הבנת דברי חכמים אלו, אולם ישנה שאלה ידועה המובאת בתוספות שם, מדוע אלוקים היה צריך לכפות על בני ישראל את התורה, הרי התורה עצמה כותבת שעוד לפני המעמד העם כולו אמר "כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח), וכן העם הדגיש: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) – כלומר, העם הקדים עשייה לשמיעה, נתון המורה על רצון לקיים את מצוות התורה?
לאור האמור ניתן ליישב, בשעה שעם ישראל הקדים נעשה לנשמע, הם היו במצב טוב. הם אחרי נסי יציאת מצרים, הם חיים במדבר כשהם מוקפים בניסים מכל עבר, זו אינה "חכמה" גדולה לקבל את התורה במצב כזה. כולם יכולים לקיים את התורה כאשר יש מסביבנו ניסים גלויים בכל רגע. הרעיון שאלוקים כפה עליהם את התורה, מסמל את הרעיון, שגם במשך השנים הבאות, שיהיו קשות מנשוא – אל תוותרו, אל תתייאשו ואל תרימו ידיים, אלא תכפו על עצמכם להמשיך בקבלת התורה. למרות שעם ישראל רצה לקבל את התורה, הייתה מוכרחת להיות קבלה גם מתוך כפייה, כדי ללמד אותם שגם במצב קשה של "אין ברירה", צריך לחפש את הדרך בתוך אותו מצב.
ישנו היבט נוסף הגלום במילה "ועתה". על הפסוק: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ" כותב רש"י משפט מפתח: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל ההתחלות קשות". המהר"ל בספרו 'גור אריה' מבאר את הדברים. לכאורה, המשפט "כל ההתחלות קשות" אינו מדויק. שהרי טבע הדברים הוא להיפך, ההתחלות תמיד קלות יותר. בתחילת שנה או בתחילת עבודה יש הרבה יותר מרץ, וככול שחולף הזמן המרץ דועך. כל מורה יכול לספר איזה חשק יש לתלמידים בתחילת שנת לימודים ואיזה חשק יש בסוף השנה. מהי אם כן כוונת רש"י? תרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק "ועתה אם שמע תשמעו": "אם קבלא תקבלון למימרי". כלומר - אם תקבלו על עצמכם ותחליטו לשמוע בקולי. על זה כותב רש"י: "שכל ההתחלות קשות". הקושי הוא בעיקר בקבלת ההחלטה. אם אדם מקבל החלטה בלב שלם, קל לו לבצע אותה!
"כל ההתחלות קשות" הכוונה לקבלה וההחלטה, אולם לאחר ההחלטה, מבטיח רש"י: "יערב לכם מכאן ולהבא". כולנו מכירים זאת ממציאות החיים. קשה מאוד להחליט על שינויים, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה – קל לנו לבצע אותה.
כאשר אדם מקבל על עצמו קבלה, הוא זקוק להחלטה נוספת: להיות לוחם. כלומר: דוד המלך אומר בתהלים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא). בפשטות, כוונת תפילה זו היא על תקופת הזיקנה והשיבה. אולם רש"י מפרש את התפילה באופן שונה: "אם זקנתי בחטאים, כלומר שחטאתי הרבה". ביאורם של דברים: יתכן שאדם יהיה צעיר בגילו, אולם ביחס לחטאים רבים הוא "זקן". שהרי אם היצר הרע ניצח את האדם פעמים רבות, האדם עלול להרגיש מולו זקן וחסר מוטיבציה כדי להתמודד מולו, ולהרים ידיים בייאוש. התפילה של דוד היא, "אל תשליכני לעת זקנה". גם אם זקנתי בחטאים וכוחותיי אזלו, עזור לי להתמודד.
אל לו לאדם לתת לזיקנה להשתלט עליו, בכל מה שקשור להתקדמות רוחנית. זו אחת ההכנות לקבלת התורה – "ועתה". עכשיו. בכל מצב. בכל תנאי.
כאשר אדם מקבל על עצמו קבלות תוך ראיה רחבה של כל הקשיים, לאחר ההחלטה - שהיא החלק הקשה, יערב לו מכאן ולהבא.
רבינו יונה כותב על אדם שמצליח להחליט החלטה אמיצה – "והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול כי עת אשר יאזין ויסכית ולבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח ויקבל עליו להיות עושה ככול אשר יורוהו... עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר" ("שערי תשובה" ב, י).
הרגע הקטן הוא ההחלטה. אין ספק שעדיין עבודה כבירה מוטלת עליו – להשתנות בפועל, אולם "ומעת אשר קיבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו... כי צידק נפשו בשעה קלה" (רבינו יונה, שם).
הקבלה היא להחליט להתמודד.
פרשת במדבר נקראת בדרך כלל בסמוך לחג השבועות – חג מתן תורה. בני ישראל קבלו את התורה כאשר היו במדבר, בדרך, במסע, רחוקים מארצם ומנחלתם. מדוע התורה ניתנה דווקא עכשיו, במדבר? זו התשובה – דווקא עתה, במדבר, זו קבלת התורה האמתית.
הרב שלמה וולבה ("עלי שור" חלק ב, שבועות) מביא את דבריו של הזוהר הקדוש על הפסוק: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט). מדוע לא כתוב "ויקרב יומו של ישראל למות", הרי אדם מת ביום אחד? אלא, בורא עולם דורש מהאדם את היום, את הרגע. לאחר פטירת האדם, כל הימים באים בחשבון, כל יום ויום באופן נפרד. כשאדם ממלא את יומו, היום עצמו מתקרב לבורא עולם, הוא לא מתבייש שהרי הוא עמוס בעשייה. החיים של האדם מורכבים מימים, כל יום וההתמודדות שלו.
החיים מורכבים מימים, וכל יום מורכב מרגעים.
באו נלחם על הרגע. כן, גם עכשיו – במדבר.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן