קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ז ניסן התשע"ט
Smaller Default Larger

קוצב לב

רוב הפעולות שאדם עושה מרגע שפוקח את עיניו בבוקר עד שעוצם אותן בלילה, מסתובבות סביב ציר מרכזי אחד – הנאה. אדם רוצה ליהנות. אם אדם לא חושב שהוא יפיק הנאה מהמשימה או מהפעולה שלפניו, הוא לא יעשה אותה. אדם עובד בעבודה מפרכת כדי לקבל משכורת וליהנות ממנה, אדם מתאמץ בחדר כושר כדי לחזק את גופו וליהנות, ואדם מבזבז כספים רבים כדי להפיק מהם הנאה.
כשמתעוררת לאדם חמדה ורצון להנאה מסוימת, הוא יהיה מוכן לעמול למענה. העמל, הוא הגרזן ביד החוצב כדי להשיג את המטרה. מובן, שכגודל ההנאה, כך עוצמת העמל שאדם מוכן לעמול.
לרבים מאתנו יש "חלום" – לשבת בחצר הבית בנחת ולשתות קפה בשמש החמימה, ביודענו שבחשבון הבנק שלנו מצטברים סכומים גדולים ללא מאמץ. אלו דמיונות שווא. אין אפשרות לחיות את החיים ללא עמל כלשהו. העמל זו גזירה הכרחית. כל מה שאדם רוצה להשיג הוא יוכל להשיג רק על ידי עמל ויגיעה. מה שכן, בידנו ניתנת הבחירה להחליט באיזה עמל לעמול.
נבאר את הדברים.
האדם צועד כל חייו על שפת נהר שוצף, ובכל רגע נתון הוא עלול ליפול לתוכו ולהיסחף בזרם החזק. הכוונה כמובן ל"נהר החיים". שלמה המלך מדמה את חיי האדם לדימוי הבא: " כִּי גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם, יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם, לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם" (קהלת ט, יב). כשם שדג שוחה להנאתו בנהר וללא הודעה מוקדמת הוא נלכד בפתיון שהונח על חוד החכה, וכשם שציפור נלכדת ללא הכנה ברשת שטמנו לה ציידים, כך חיי האדם עלולים להתהפך מן הקצה אל הקצה ברגע אחד. הדברים אמורים הן בהיבט גשמי/חומרי, והן בהיבט רוחני. כשם שאדם עלול "להילכד" בפתאומיות – חלילה - במחלה, בתאונת דרכים וכדומה, כך הוא עלול לאבד את עולמו הרוחני ברגע אחד של חולשה ואי שימת לב. ברגע של ייאוש ועצבות הוא מסוגל "ליפול" ולצלול לתהומות, היישר אל זרועותיו הפתוחות של היצר הרע הממתין לו עוד מרגע לידתו.
כשם שאדם דואג כל חייו לא להילכד במלכודות גשמיים, ולשם כך הוא לוקח חיסונים נגד מחלות עוד בהיותו ילד קטן, הוא נזהר בדרכים וחוגר חגורות ביטחון, כך עליו לדאוג לחגורות הצלה מפני מלכודת היצר הרע האורב לו בכל פינה. הרב אליהו לופיאן ("לב אליהו" בפרשה זו ובפרשת בראשית)מבאר זאת כך: רפואת הגוף מחולקת לשני חלקים – רפואה טבעית, כלומר, רפואה הקשורה באופן ישיר למחלה. לדוגמא – כשחיידק אלים תוקף את האדם, מזריקים לו לווריד נוגדנים המחלישים את החיידק התוקף. ויש רפואה סגולית, כל מיני סגולות המועילות למחלה, בלי להבין באופן ברור את הקשר בין המחלה לאותה תרופה, אבל גם בלי להבין – עובדה, התרופה מועילה למחלה. לדוגמא, אדם החולה במחלת הצהבת, ניתן להניח יונים על בטנו של החולה, היונים "שואבות" את המחלה והחולה מתחיל להתרפא. לא מבינים מבחינה מדעית כיצד היונים מסוגלות "לשאוב" את מחלת הצהבת, אבל זו העובדה. אגב, רופאים ממליצים על תרופות רבות למחלות שנות, בלי שהם יודעים כיצד התרופה מועילה למחלה. אבל העובדה היא שהן עוזרות.
כשם שכך הם הדברים ברפואת הגוף, כך זה גם ברפואת הנפש. אדם נלכד ברשתו של היצר הרע. הוא סובל קשות מקנאה, תאווה וכבוד, המאיימים להוציאו מן העולם. מה עליו לעשות כדי להינצל? יש שני סוגי רפואות, רפואה טבעית ורפואה סגולית. מהי הרפואה הטבעית? אדם פותח את התורה, ולומד כיצד להתגבר על היצר הרע. ספר התנ"ך וארון הספרים היהודי מלא וגדוש בפרשיות העוסקות בגנותן של המידות הרעות, ובדרך כיצד להינצל מהם. כשאדם עוסק בתורה באותן פרשות המתמקדות בנושאים אלו, הוא מסוגל להירפא דרכן. כמעט לכל מידה יש פרשה או פרק העוסק במידה זו. אולם יש גם רפואה סגולית. מהי? עצם לימוד התורה בעמל וביגיעה, ולא משנה באיזה שטח בתורה אדם עמל, עצם לימוד ושינון התורה מעלה ארוכה למכתו.
מנין לנו ידיעה זו? הדברים כתובים במפורש בתלמוד (בבא בתרא טז ע"א). התלמוד מביא דו-שיח מעניין בין איוב לחבריו. נביא את הדיון בשפה שלנו.
אדם רכש פרה. רכישת הפרה התבצעה רק לאחר שהקונה בדק וחקר שהפרה אכן בריאה וחזקה ואין בה כל מום. הביא הקונה את הפרה לחצרו, אולם לצערו, כעבר מספר שעות הוא שם לב שערימת התבן שהייתה מונחת בחצירו עבור דבר אחר, נאכלה על ידי הפרה. הקונה התרגז ושם פעמיו אל הרפתן וצעק עליו – אתה רימית אותי! הפרה שמכרת לי אכלה את ערימת התבן בלי רשות...
ברור לכולנו שהקונה לא צודק. אי אפשר לבוא בטענות אל הפרה, משום שזו טבעה! כשהיא רואה תבן היא אוכלת. וכן, אי אפשר לבוא בטענות אל העז מדוע היא צמחונית ואוכלת עשבים ולא בשר מטוגן, וכן אי אפשר להתלונן מדוע האריה לא אוכל חסה. כך זה. אלוקים ברא את העולם ואת הבריות על טבעם השונים. איוב טען, כשם שאי אפשר לדרוש מבעלי החיים לשנות את טבעם, כך אי אפשר לבוא בטענות אל האדם, שהרי אלוקים הטביע באדם יצר הרע, ואין לו אפשרות לשנות את טבעו – "בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו, ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות. בראת גן עדן בראת גיהינום, בראת צדיקים בראת רשעים". כלומר, אם אדם נולד אם נטייה לעשות מעשים שליליים, אין לו תקנה, שהרי זהו טבעו.
חבריו של איוב ענו לו: "ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". נכון שהקדוש ברוך הוא ברא באדם יצר הרע, אולם הוא הצמיד לאדם גם את התרופה. התרופה היא התורה. כשאדם עוסק בתורה ומקיים את מצוותיה, הוא מסוגל להפוך את טבעו ולשנות את מידותיו!
התלמוד במסכת קידושין (דף ל, ע"ב) מרחיב את היריעה:"משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: 'בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך – אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך... ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי (דלקת)', כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: 'בני, בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו ואם אין אתם עוסקים בתורה – אתם נמסרים בידו' ".
נקרב את המשל להבנתנו. בליבו של כל אדם יש קוצב טבעי שבורא עולם שתל בו. קוצב הלב מונע על ידי מערכת עצבית המנווטת את קצב פעימות הלב בהתאם לגירויים חיצוניים כמו מאמץ וכדומה. כשאדם מתאמץ, גופו זקוק ליותר חמצן ואז קצב ליבו עולה כדי להזרים דם וחמצן בקצב מהיר יותר. קורה וקוצב הלב נפגע ואינו מתאים את עצמו לשינויים ולגירויים החיצוניים. הדבר עלול לעלות לאדם בחייו, משום שזרימת הדם אינה תואמת לצרכים של הגוף. במקרה זה, מקובל היום בעולם הרפואה להחדיר קוצב לב מלאכותי. כשיש לאדם קוצב לב מלאכותי, באופן עקרוני הוא יכול לשוב לשגרת חייו שהיה רגיל קודם לכן. אם אדם מסיר את קוצב הלב – הוא מוגבל כמעט בכל הדברים, והדבר עלול לעלות לו בחייו.
כשם שיש קוצב לב חומרי, יש גם קוצב לב רוחני. "לב" מבטא את רצונות האדם (רוצה בכל ליבי). ליבו של האדם פועל, אדם כל הזמן רוצה ורוצה. אולם היכן נמצא קוצב הלב? היכן נמצא החיישן שיורה ללב מה לרצות ומה לא, ובאיזה מינון לרצות? תורת ישראל היא "קוצב הלב". התורה מעניקה מינון מדויק ו"הוראות הפעלה" כיצד לנתב את כל הכוחות והיצרים הטבועים בו. כשיש את "קוצב הלב", אדם יכול לנהל אורח חיים נורמלי, אולם כשאדם מפסיק עם קוצב הלב, כשאין את התורה האחראית על קצב ותדירות המידות, אדם יכול להתמוטט ולהיכנס למעגל בעייתי בלי אפשרות לצאת ממנו.
המשל פותח במילים: "משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה". אב לא מכה סתם כך את בנו, אלא אם כן הדבר מועיל ונצרך עבור הבן. לכל בני האדם יש יצרים ותאוות הנצרכים עבור חייו, אדם זקוק לאכול, לשתות, לנוח, להעמיד משפחה ועוד אינספור דברים שהם טובים עבורו, השאלה מהו הקצב שאדם מפעיל אותם. כשהקצב גדול מידי, זה עלול להיות הרסני. בורא עולם שברא את האדם, כותב בתורתו את הקצב הראוי והנכון.
המשל מדגיש שהאב אומר לבנו: "כל זמן שהרטיה זו על מכתך – אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא", כלומר, כשהרטייה על הגוף ניתן להשתמש בהנאות העולם משום שיש "קוצב" המסדיר את קצב הפעימות. זו בדיוק התורה. התורה מסדירה את רמת המינון של כל מידה ומידה.
כאמור, המצב "המלחמתי" הזה לא מרפה, ואדם צריך לקבל חיסון בכל רגע ורגע.
הזכרנו שיש "רפואה טבעית" ויש "רפואה סגולית". את הרפואה הטבעית הסברנו, אולם יש בתורה גם "רפואה סגולית". מהי? התשובה טמונה בפרשתנו, פרשת בחוקותי.
פרשת בחוקותי מתנה את רווחתם החומרית של עם ישראל במצבם הרוחני – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ , וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם... וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב... וְהִפְרֵיתִ י אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם...". ישנם ארבע עשרה פסוקים המתארים את הברכות והשפע שיהיה אם בני ישראל ילכו בחוקות התורה ויקיימו את מצוות השם.
חכמים במדרש (ספרא על פסוק זה, מובא ברש"י) מתמקדים על תחילת הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". מה הפירוש "תלכו"? וכי ניתן ללכת עם חוקים? חוקים צריך לקיים, לא ללכת איתם... ובפרט, שהמשך הפסוק כותב: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כלומר, התורה מזכירה את קיום המצוות. אם כן, מה כוונת התורה במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", הרי קיום המצוות כבר אמור בהמשך?
אומרים חכמים – "אם בחוקותי תלכו – להיות עמלים בתורה". כן. לעמול ולהתאמץ בלימוד התורה ובקיום מצוותיה. העמל הוא גורם משמעותי מאוד. גם בהמשך הפרשה, כשהתורה כותבת את רשימת האירועים הלא טובים שיקרו כתוצאה מאי שמירת המצוות, היא כותבת: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". מה הכוונה "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי", הרי בהמשך הרשימה כתוב שלא יקיימו מצוות? גם כאן אומרים חכמים שהכוונה "אם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה".
מה הקשר בין "בחוקותי תלכו" לעמל התורה? וכן, מדוע העמל כל כך משמעותי, עד כדי כך שמחמתו יתברכו בני ישראל, ובהעדרו יהיה את היפך הברכה?
הרב חיים פרידלנדר ("שפתי חיים" מועדים ג, עמוד קצג) מבאר כך. אדם צריך ללכת למטרה מסוימת, לדוגמא – ללכת לסניף דואר. המטרה היא ההגעה לדואר, וההליכה מהווה אמצעי להשיג את המטרה. אין מטרה בעצם ההליכה. פעמים וההליכה עצמה היא המטרה, לדוגמא כאשר אדם עושה הליכה מהירה עבור כושרו הגופני, או כאשר הוא יוצא לטיול להנאתו. אבל בדרך כלל אין מטרה בהליכה עצמה. וכן, כשאדם לומד מקצוע כדי להשתלם במקצוע ולהתפרנס, אין מטרה בעצם לימוד החומר, שהרי לימוד החומר הכרחי כדי להבין את רזי המקצוע, אבל לו יצויר שהייתה אופציה לדחוס למוח את כל חומר הלימוד על ידי התערבות חיצונית – כולם היו "קופצים" על זה ומוסדות הלימוד היו נסגרים. כמעט בכל דבר בעולם, מה שחשוב הוא המטרה ולא האמצעי.
כך זה בדרך כלל. אולם בלימוד התורה ובעמל הנלווה אליו, הלימוד והעמל אינם רק אמצעי לרכישת ידע בתורה, אלא עצם העמל והמאמץ, עצם השקיעות בלימוד הוא לכשעצמו מטרה! לכן התורה מדגישה "אם בחוקותי תלכו", עצם ההליכה לקראת, עצם העמל זה לכשעצמו מטרה נעלה! מדוע זה כך? מה העניין בעמל וביגיעה? שתי סיבות לדבר – א. עמל נובע מהקשר שיש לאדם עם התורה. כשאדם אוהב משהו, הוא מוכן להשקיע ולהתאמץ עבורו, כפי שהזכרנו בתחילת הדברים . ב. עמל יוצר את הקשר! ככול שאדם יותר משקיע ומתאמץ – כך התורה יותר נספגת בדמו. למשל, כשאדם בונה בית בן ארבעה חדרים בעשר אצבעותיו, הוא נקשר אל הבית, וגם אם יציעו לו לעבור לדירה יותר מרווחת, לא בטוח שהוא יסכים להצעה, כי הוא נקשר אל הבית שהוא התאמץ בבנייתו. העמל והמאמץ מבטאים את הקשר של האדם לבורא ולתורתו. מובן אם כן, מדוע הדבר מהווה מפתח לברכות או חלילה להפכן.
כאמור, אדם לעמל יולד. אין אחד מאתנו שלא נגזר עליו עמל. לפחות נשכיל לנתב את העמל לדברים שנותנים רווח גם בעצם העמל, גם בהליכה לקראת... וכפי שראינו, חוץ מעצם השגת דברי התורה המייעצים לאדם כיצד לקבוע את קצב ליבו, רגשותיו ומעשיו, גם עצם העמל בתורה, המאמץ והניסיונות להבינה ולקיימה, יוצרים מעין רפואה סגולית לעדינות נפשו של האדם.
כדאי לנסות.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן