קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ז ניסן התשע"ט
Smaller Default Larger

סיפור מההפטרה-בודד בערבה

ישנה אגדת ילדים המספרת על ילד שקיבל מתנה מהוריו לרגל יום הולדתו - שתיל רך. הילד שתל את השתיל בחצר הבית, אך "משום מה" השתיל לא הכה שורשים ואינו גדל כמצופה. בדיקה מהירה גילתה, שמדי יום הילד תלש את השתיל והוציאו מן האדמה, כדי לבדוק האם הוא אכן מכה שורשים.
כולנו מבינים, שכדי שהשתיל יעמיק שורשיו באדמה ויגדל לאילן, הוא מוכרח להיות טמון באדמה ימים ארוכים, ולא "להיפרד" ממנה מדי יום.
"כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו סה, כב) - אדם משול לעץ השדה. כשאדם נולד הוא "שתיל רך", אט אט הוא מכה שורשים, גדל וצומח. אולם הצמיחה מחייבת סדר, התמדה וקביעות. אדם צריך להציב מטרה ולדבוק בה, ולא לתלוש את עצמו לעתים תכופות.
תובנה זו עולה יפה מתוך פסוקי פרשת השבוע – פרשת בחוקותי.
פרשת בחוקותי נקראת בסמוך לחג שבועות – חג מתן תורה. פרשה זו כוללת בתוכה ברכות רבות אם עם ישראל יצעד בדרך התורה, ומנגד - פסוקים רבים של פורענויות העלולות להתרחש אם חלילה עם ישראל לא ילך בדרך התורה.
אחד הגורמים המרכזיים להבאת הפורענות הוא ארעיות בקיום התורה ומצוותיה. נעיין בפסוק: " וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי--וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כא). מה כוונת התורה במשפט "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי"? "קרי" זהו לשון מקרה וארעי, כך כותב רש"י – "ואם תלכו עמי קרי – רבותינו אמרו ארעי, במקרה, שאינו אלא לפרקים. כן תלכו עראי במצוות". כלומר, התוכחה מבוססת גם על כך שעם ישראל אינו מתמיד בקיום התורה ומצוותיה, אלא מקיים אותם בארעיות ובמקרה. כשנוח לנו וכשהם "מתאימים" לנו - אנו מקיימים, ואילו כשלא "נוח" – לא.
רש"י מביא פירוש נוסף ל"קרי" – "ומנחם פירש, לשון מניעה... וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס לשון קושי, שמקשים ליבם להימנע מלהתקרב אלי". כלומר, "קרי" מלשון מניעה וקשיות (בתנ"ך מופיע השורש "יקר" מספר פעמים בתור מניעה וקושי, לדוגמא: "הֹקַר רַגְלְךָ, מִבֵּית רֵעֶךָ" (משלי כה, יז), שהכוונה להכביד כביכול על רגליך, וכך להימנע מלהיות לעתים תכופות בבית רעך).
מובן, שיש קשר בין שני הפירושים. אם קיום המצוות ולימוד התורה "כבדים" לעם ישראל, ממילא הם נמנעים מלקיים אותם בתדירות ובקביעות, אלא בארעיות, כשנוח.
לפני שנרחיב מעט ביתרונות ההתמדה והקביעות, חובה עלינו לראות את מילותיו המדהימות של ה"חזון-איש": "ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת, הריהו קיום התוהו, והאפס והעדר. הרי זה זורע ושולח מים לסחפן.
עיקר הלימוד הוא התמידי, הבלתי נפסק... וזה שעושה תורתו קרעים קרעים, אסף רוח" (קובץ אגרות, ג).
דבריו של ה"חזון-איש" נכונים לא רק ביחס ללימוד התורה, אלא גם באופן כללי ביחס לעלייה הרוחנית של האדם. כשאדם החליט להשתנות וקיבל על עצמו מצווה אחת, אך הוא מקיימה פעם כן ופעם לא, הגם שכל פעם בפני עצמו חשוב מאין כמוהו, עדיין אדם זה משול לאותו ילד, שתלש את השתיל מהאדמה מדי יום, ובכך מנע את גידולו, או כלשון ה"חזון איש" – אסף רוח.
נעמיק מעט בעניין.
המשנה במסכת אבות (ג, יז – הזכרנו אותה בעבר בהקשר אחר) כותבת, שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים שחכמתם מרובה ממעשיהם, כלומר, בתיאוריה הם יודעים ידיעות רבות והם חכמים מאוד, אולם בפועל, במבחן המעשה, מעשיהם אינם תואמים את ידיעותיהם וחכמתם. הסוג השני הם אלו שמעשיהם מרובים על חכמתם. ניתן דוגמא. אדם יכול להיות מוכשר ובעל ידע רחב ומקיף בענייני בין אדם לחברו, הוא ניחון בכושר רטורי מעולה ומסוגל להעביר סדנאות מצוינות בנושא זה. אולם התנהגותו האישית אינה תואמת את ידיעותיו, היחס שלו כלפי הזולת מזלזל ומתנשא למרות ידיעותיו הרבות. אדם זה נקרא בפי המשנה: "חכמתו מרובה ממעשיו". לעומתו, יש אדם שהיקף ידיעותיו נמוכים משל חברו, אולם בפועל – מעשיו הטובים הם מרובים, הוא שם בראש מעייניו את טובת חברו. אדם זה נקרא בפי המשנה: "מעשיו מרובים מחכמתו".
מי עדיף? אדם שחכמתו מרובה ממעשיו, או שמעשיו מרובים מחכמתו?
המשנה מדמה את שני הסוגים הללו לאילן ושורש, נעיין בדימוי ונראה למי היתרון.
"כל שחכמתו מרובה ממעשיו, לְ מה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר: 'וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב' (ירמיהו יז, ו). אבל, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, לְ מה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (יז, ח): 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה (יפחד/יחשוש) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי'". נמצאנו למדים, מי שמעשיו מרובים, הוא זה שיעמוד איתן, יכה שורשים ויניב פירות. לעומתו, מי שחכמתו מרובה, אך מעשיו מועטים, יציבותו מוטלת בספק וקיים סיכוי גבוה שהוא יבול עוד בטרם יצמיח פירות. המשנה גם מדגישה, שנקודת המבחן היא בעת רוח סערה, לא כשהכל רגוע. גם רגעי המבחן של האדם הם בסערות רגשיות ובזמנים לחוצים, או אז ניתן לראות מי מושרש היטב באדמת החיים ומי לא. השורש לכל המעלות נעוץ דווקא במעשים ופחות בחכמה. ההשרשה נעשית בעיקר על ידי מעשים, וכפי שאמרנו, אי אפשר להשריש אם מדי יום השתיל מוּצא ממקום גידולו. הרב שלמה וולבה מעיר הערה מדהימה ('עלי שור' ח"ב, עמוד תקפד).
הדימוי שהמשנה נותנת לשני סוגי האנשים הוא שני סוגי האילנות - אילן בעל שורשים עמוקים על פלגי מים, ואילן בעל שורשים מועטים בלב מליחות המדבר. הדימויים הללו לקוחים מפסוקים בספר ירמיהו הנקראים להפטרת פרשה זו, אולם הדימויים נכתבו על משהו אחר לגמרי.
הנביא ירמיהו תמה על בני ישראל שאינם שומעים לתוכחותיו ועדיין אוחזים בעבודת אלילים, ומדגיש להם שלא יבטחו באומות העולם שיעמדו לצדם בשעת צרה ומלחמה. ירמיהו מוסיף, שאדם הבוטח בבשר ודם, משול לאילן בודד בערבה: " כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-השם, יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". אולם מי שבוטח בהשם – "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּהשם; וְהָיָה השם, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
אם כן, דימוי האילנות נאמר בהקשר למידת הביטחון של בני האדם באלוקים. צריכים אנו להבין, מדוע המשנה משתמשת בדימוי האילנות לסוגיה של אדם שמעשיו מרובים מחכמתו וההפך, בעוד שהדימוי כלל לא נאמר על נושא זה אלא על נושא הביטחון?
כנראה, שהקשר בין הביטחון בבורא לאדם שמעשיו מרובים – חזק ועמוק לפחות כאותם שורשים על יובל המים. נבאר.
הרב וולבה מצטט פיוט שנאמר בבתי הכנסת בסליחות לצום עשרה בטבת: "אבותי כי בטחו בשם אלוקי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי. ומעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החודש העשירי". הפזמון מעמיד את "הליכת הקרי" מול הביטחון. כלומר, הארעיות בעבודת השם וביטחון בבורא, אלו שני ניגודים. כעת מתחילים אנו להבין מדוע התוכחה המוזכרת בפרשתנו בנויה ומבוססת על הליכה בארעיות עם הבורא. משום שארעיות בתורה ומצוות מסמלת על חוסר ביטחון בבורא, וחוסר ביטחון בבורא, הוא פגיעה בליבת היהדות המבוססת על "אנכי השם אלוקיך".
כיצד אדם מגיע לביטחון? בעיקר על ידי מעשים! לא על ידי פילוסופיה וחכמה. עוד מעשה ועוד מעשה, עוד מצווה ועוד מצווה, משרישה ושותלת את האדם בקרקע של אמונה וביטחון בהשם, כשכל מצווה מפרה את הקרקע עוד ועוד.
זהו הקשר המהותי בין מי שמעשיו מרובים מחכמתו לבוטח בהשם – מעשים מרובים מביאים לידי ביטחון.
כשמעשי האדם מרובים והוא קבוע ואיתן בדרכו, הוא הבוטח בהשם, עליו אומר הנביא שאדם זה לא ימיש מעשות פרי. אולם אדם "המתנדנד" ואינו קבוע במעשיו, אות הוא כי אינו בוטח בבורא, ועליו להיזהר פן תבוא רוח קלה ותהפוך אותו על פניו.
נוסיף נקודה חשובה, המשלימה את הדברים (מובא בהקדמה לספר "דעת תורה", מאת בנו של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ). כשמעיינים בברכות המוזכרות בפרשה רואים, שהרוב המוחלט של הברכות אינו חורג מגדרי הטבע שאלוקים הטביע. עיקר הברכות הוא, שהעולם על תכונותיו הרבות יתפקד כפי שצריך. נעיין בברכה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" – אין כאן ברכה מיוחדת, אלא ברכה שהגשם ירד בעתו ובזמנו, הארץ תיתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו, " וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע – גידולי האדמה יבורכו והדיש והבציר יהיו בעתם, " וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" – אין בכל אלה ברכה יוצאת דופן, אלא העולם מתפקד בסדר מופתי. גם בצד השלילי, חלילה, חלק גדול מהפורענויות הם שיבוש של "חוקי הטבע". כלומר, יש קשר ישיר בין "אם בחוקותי תלכו" לבין חוקי "הטבע".
פשר העניין הוא כך. כשאדם מושרש בביטחון וקבוע בחוקי התורה וכשהוא לא ארעי, "מתנדנד ויושב על הגדר", אלא הולך תמיד לאור חוקי התורה, אזי מידה כנגד מידה, גם "חוקי הטבע" הולכים בתלם והבורא מנהל את עולמו בקביעות ובסדר שקבע בששת ימי הבריאה, אולם אם בני אדם מקיימים את התורה בארעיות, ואינם מושרשים בביטחון, אזי גם "חוקי הטבע" לא מתמידים בחוקיהם, הגשם נעצר, עץ השדה ממתין עם פריו והאדמה יוצאת ל"נופש".
לא לחינם חכמים ממשילים את היצר הרע ל"שאור שבעיסה" (ברכות יז, ע"א). כל תפקידו של השאור הוא העיכוב, ההמתנה והשהיה. כך פועל היצר הרע – תתעכב, תמתין, לא עכשיו, וכך אדם מחמיץ הזדמנויות כאותה עיסה שתופחת ומחמיצה, ובמידה כנגד מידה גם חוקי הטבע ימתינו. אלו דבריו של דוד המלך בספר תהלים בפרק קמז, שם הוא מדבר על חוקיות העולם – שמים וארץ, על העבים והמטר, על החציר והיבול, על השלג והקרח, ובסוף הוא כותב - "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל". כשבני ישראל מקיימים את החוקים והמשפטים דבר יום ביומו, גם ה"טבע" מתנהל על ידי בורא עולם בחוקיות הראויה.
נסיים עם נקודה נוספת. לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, התחנה הראשונה שלהם הייתה במקום הנקרא "מרה" – "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם.. שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כג-כה). אילו חוקים ומשפטים נתן הבורא לבני ישראל במרה? רש"י מביא את דברי חכמים, שהכוונה לחוקים ומצוות מסוימות מתוך התורה שניתנה בהמשך – מצוות שבת, פרה אדומה ודינים. אולם רבי משה בן נחמן - הרמב"ן, כותב, שבפשטות הכוונה שאלוקים לימד אותם את חוקי החיים, קוד התנהגות כיצד יתנהגו במדבר עד שיבואו לארץ ישראל, ללא קשר למצוות התורה, וכך הוא כותב: "ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר יתנהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת. כי המנהג יקרא חוק". על אותם ענייני דרך ארץ ומנהגו של עולם, הבורא מבטיח שאם בני ישראל יתנהגו בסדר הנכון והראוי, "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל השם אֱלֹהֶיךָ " – על אותו קוד התנהגות וענייני דרך ארץ במדבר, "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" – להיות ישרים בעיני הבורא במשא ומתן וכפי שכותב הרמב"ן: "והישר בעיניו תעשה - זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה". הפסוק ממשיך – "וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ , כִּי אֲנִי השם רֹפְאֶךָ ". התורה משווה את הסדר בהנהגותיהם הגשמיים היום יומיים, לקיום מצוות השם. שילוב נכון של שניהם יחד יביאו עליהם את הברכות.
אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ן. ההנהגות הפשוטות של סדר בהנהגות היומיום, מביאות את האדם לסדר וקבע במצוות השם.
כשאדם מקיים את מצוות השם באופן קבע ובסדר מופתי, הוא משול לאותו אילן שתול על פלגי מים אשר משלח את שורשיו לכל עבר. הוא משריש את עצמו בקרקע הביטחון, וזוכה שגם חוקי הטבע "יתנהגו" כלפיו בסדר ובקביעות. בידנו הבחירה האם להיות שתולים על פלגי מים, או להיות בודדים בחומו של מדבר שממה.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן