קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ד סיון התשע"ט
Smaller Default Larger

נק' למחשבה -מה עומד באמצע?

פרשת "בחוקתי", מכונה גם פרשת התוכחה. בפרשה זו, כותבת התורה ברכות עצומות שיחולו על בני ישראל, אם ילכו הם בדרך התורה, ומובאים דברי תוכחה קשים, אם הם יעזבו חלילה את דרך התורה.
כשמעיינים בברכות ובקללות ניתן לראות, שהתורה מקצרת באופן יחסי בפסוקים העוסקים בברכות, והיא מאריכה מאוד ביחס לקללות. מדוע זה כך? האם לא ראוי היה להרחיב בברכות ולקצר בקללות? ה"אבן עזרא" מתייחס לתמיהה זו והוא כותב כך: "וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות. ולא אמרו אמת.
רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו הקללות פרטים, לירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי" (ויקרא כו, יג).
כוונת דבריו היא, שאמנם התורה מקצרת בכמות הברכות, אולם מבחינת ה"איכות", כל ברכה כוללת בתוכה עולם ומלואו, ואילו הקללות נאמרו פרטים פרטים באופן נקודתי, כדי להמחיש אותם יותר באוזני העם.
אחת הברכות המוזכרות היא: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (כו, ו). כשמעיינים בפסוק ישנה תמיהה – מדוע התורה כופלת את לשונה "ונתתי שלום בארץ", "וחרב לא תעבור בארצכם". הרי אם יש שלום בארץ, וודאי שלא תעבור בה חרב?
ה"אבן עזרא" מיישב כך: "ונתתי שלום בארץ – ביניכם". אם יהיה שלום ביננו לבין עצמינו, רק אז מובטח לנו ש"חרב לא תעבור באצרכם". גם הרמב"ן כותב כך: "שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו". אם יש שלום פנימי, יהיה שלום חיצוני. רש"י כותב על מידת השלום: "מכאן שהשלום שקול כנגד הכל".
זו בהחלט נקודה למחשבה.
ידועים דברי הרמב"ם, שכל הברכות והקללות המוזכרות בתורה, הם אינם שכר על קיום מצוות או עונש על ביטולם, שהרי פעמים רבות מוזכר בחז"ל, שכל מנעמי עולם הזה אינם מספיקים כדי לתת שכר אפילו על מצווה אחת. "שכר מצווה בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט, ב. תרגום: אין שכר על המצוות בזה העולם), "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עבודה זרה ד, ב), ובעוד מקומות.
מה כן? בורא עולם מבטיח, שאם נלך בחוקותיו ונשמור את מצוותיו, אזי יהיו לנו חיים טובים ותנאים נוחים כדי לעשות מצוות נוספות, ואם לא – יהיה חלילה להיפך (רמב"ם הלכות תשובה, ט). זו בעצם דברי המשנה במסכת אבות: "שכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה" (אבות, ד). כשאדם מקיים מצווה, הוא נדבק בבוראו, והדביקות הזו גוררת אותו וגורמת לו לקיים מצווה נוספת, וכשאדם חלילה עובר עבירה, ההתרחקות מבוראו גורמת לו לעבור עבירה נוספת.
הוכחה לכך ניתן לראות בסוף פרשת הברכות והקללות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן השם בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (כו, מו). לכאורה, הניסוח לא ברור, מן הראוי היה לכתוב: "אלא החוקים... אשר נתן השם אל בני ישראל", ולא "אשר נתן השם בינו ובין בני ישראל", מה שייך לכתוב שהתורה נמצאת בין אלוקים לבין בני ישראל?
התשובה היא, שהן הן הדברים (מובא בספר "ליקוטי שיחות מוסר" של הרב יצחק שר). מצוות התורה, הם הדבק המחבר את עם ישראל לאלוקים. הם הדבר העומד בין בני ישראל לבין הבורא. אם אנו שומרים את המצוות, אנו דבוקים בו וממילא נזכה לכל הטוב, ואם לא, הן חוצצות ביננו ומרחיקות אותנו מהבורא, וממילא מצבינו יהיה בכי רע.
בידינו ההחלטה.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן