קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
י"ז ניסן התשע"ט
Smaller Default Larger

מכיר ומעריך

שתי פעולות עיקריות נעשות בשכל - הכרה והערכה.
השכל מכיר את אשר לפניו, ואם אין טעות בהכרה, הרי היא אמתית. בדרך כלל, כאשר השכל ישר ונקי מנגיעות, אין טעות בהכרה. אם כן יש טעות, כנראה שהשכל היה משוחד ממשהו. חוץ מההכרה יש דבר נוסף – הערכה. תפקידו של השכל הוא גם להעריך דברים. נתבונן ונראה, שהשכל עסוק בהערכה הרבה יותר מאשר בהכרה. כאשר אנו נפגשים מול אדם, מיד אנו "מקטלגים" אותו - "הוא מוצא חן בעיני", "הוא אינו מוצא חן בעיני". כל דבר מאכל הנכנס לפינו אנו מעריכים אותו אם הוא טעים או לא. לפני שאנו רוכשים דבר מה, אנו מעריכם את שוויו של החפץ והאם הוא מתאים לנו.
כוח ההערכה קודם לכוח ההכרה בהתפתחות האדם. תינוק קטן כבר מעריך ו"בוחר" מה מתאים לו ומה לא, ואילו כוח ההכרה מתפתח לאט לאט ובשלבים מאוחרים יותר. קונפליקט בין הכרה אובייקטיבית להערכה סובייקטיבית עלולה לגרום למאבק פנימי חריף. אדם בעל מעלה, הוא אדם המעריך את מה שהוא מכיר באמת (הרב וולבה, 'עלי שור' חלק ב עמוד כט).
אדם מסוגל ליצור לעצמו ערך עליון, מדבר חסר כל ערך אובייקטיבי, כמו בול משומש, תמונה ישנה או מסמך עתיק.
היכולת להעריך משהו באופן סובייקטיבי, עלול להוות מכשול לאדם, אם הוא מחליט להעריך דבר שהוא אינו בעל ערך אמתי.
פרשת "בחקותי" כוללת בתוכה בין היתר את פרשת ערכין. מהי פרשת ערכין? כאשר אדם נודב לבית המקדש ערך של חפץ מסוים, הוא מחויב לקיים את נדרו. למשל, אדם אומר ערך חפץ פלוני עלי, הוא מחויב לנדב לבית המקדש את דמי ערך החפץ. מה קורה כאשר אדם אומר "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי"? כיצד ניתן להעריך אדם? התורה קובעת כללים בעניין (כדאי לעיין בביאורו של רבי שמשון רפאל הירש על עניין זה). בפסוקים העוסקים בעניין הערכין (כז, א-ח), התורה חוזרת כמעט בכל פסוק על המילה "בערכךֳ", או "ערכך", כלומר - לשון יחיד. המהר"ל בביאורו "גור אריה" כותב, שהתורה כותבת בלשון "ערכך", משום שערך זהו משהו סובייקטיבי לחלוטין.
יכולת הערכה שייכת רק אצל בני אדם. רק אדם מסוגל להעריך דבר חסר ערך, או לחילופין לזלזל בדבר יקר ערך, כתוצאה מאינטרסים ושיקולים אישיים. ישנו מדרש מעניין (מדרש תנחומא בפרשה זו), על הפסוק בתהלים: "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ להשם" (תהלים פט). כך כותב המדרש: "בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם ובקש לברוא את האדם, היו מלאכי השרת אומרים: מה אנוש כי תזכרנו? מה אתה מבקש מן האדם הזה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: ...וכי יש בינכם ערך נפשות?". בורא עולם טען למלאכים, שיכולת ההערכה אצל בני אדם מייחדת אותו. ביאור העניין הוא כך. בשחקים, במרום, אין מי שמסוגל להעריך את השם. מדוע? משום שהערכה זהו מושג סובייקטיבי, ורק אדם מסוגל להיות סובייקטיבי. שהרי למלאכי השרת אין בחירה, ממילא אין להם יכולת הערכה. למלאכי השרת הכול ברור, כך שאין להם בחירה. רק בני אדם, שיש להם יצר הרע ויצר טוב, יש להם יכולת להעריך דברים על ידי שכלם.
אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים, רק בני אדם מסוגלים להעריך אותי באמת, משום שהערכה נמדדת כאשר יש אלטרנטיבה, ולבני האדם יש אינספור דברים העלולים
להטעות אותם. כאשר אדם עומד איתן בדעתו ומעריך את התורה על פני הבלי העולם – זו גדלות. זו הייחודיות של האדם.
אחד המדדים המוכיחים כמה אדם מעריך דבר, הוא בדבר השאלה האם ועד כמה הוא מוכן להתאמץ למענו. על פי רוב, רמת המאמץ מעידה על מידת ההערכה שלו אליו. ככול שאדם מעריך משהו או מישהו, הוא מוכן יותר להתאמץ למענו. העמל הוא לא רק מדד להערכה, אלא גם גורם להערכה. ככול שאדם מתאמץ למען משהו, הוא גם מעריך אותו יותר. כשאדם מתאמץ ומזיע למען משהו, הוא מתחבר אליו רגשית (וכפי שחכמים כותבים בתלמוד – "רוצה אדם בקב (כמות מסוימת) שלו, יותר מתשעה קבין של חברו").
אם כן, העמל הוא "דו סטרי". מצד אחד הוא משקף ומודד את רמת ההערכה של האדם ביחס לדבר, ומצד שני הוא יוצר הערכה.
מציאות זו קיימת רק אצל בני האדם, אשר עולם המושגים מטושטש אצלם. היצר הרע מטשטש את האמת, והאדם בבחירתו מסוגל לגרום לעצמו להעריך דבר באמצעות מאמץ.
פרשת 'בחוקתי' פותחת במילים: "אִם בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, ג-ד). התורה מפרטת ברכות לרוב, אשר יחולו על ראשינו אם נלך בדרך התורה.
נעיין שוב בפסוק: "אִם בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֵֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". מה כוונת התורה במילים "אם בחקותיתלכו", הרי מיד לאחר מכן נכתב "ואת מצוותי תשמרו"?
רש"י מביא את דברי התלמוד: "אם בחקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה. ואת מצוותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים".
המהר"ל (בספרו "גור אריה") כותב, שהדיוק של רש"י מבוסס על כך שהתורה כינתה את הלימוד בלשון "הליכה" ("אם בחקותי תלכו") - כשם שבהליכה יש טורח ועמל, כך אתם תלמדו תורה בטורח ועמל. כלומר, באדם ישנם שני מצבים – עמידה והליכה. עמידה זהו מצב של מנוחה, אדם נח ואינו זז ממקומו, ואילו הליכה זהו מצב של תנועה תמידית – אדם כל הזמן משנה את מקומו ואינו נח באותה נקודה. מסיבה זו נחשבת הליכה דבר שיש בו טורח, גם בזמן שאינה קשה על האדם והוא עושה זאת בנקל.
ביאור נוסף כותב המהר"ל: כשם שעל ידי הליכה אדם מתקדם ממקום למקום, כך על ידי עמל בלימוד התורה הוא מתעמק בה יותר ויותר וכל הזמן הוא מתקדם בהבנת התורה יותר ויותר.
גם פרשת הקללות פותחת במילים: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה". רש"י כותב גם כאן – "ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה", שהרי מיד לאחר מכן נכתב "ולא תעשו את כל המצוות האלה". מדהים הדבר. התנאי לקיום כל הברכות הנפלאות הוא עמל התורה ומאמץ לקיום מצוות, והגורם לכל הקללות הוא חוסר עמל וחוסר מאמץ. המאמץ והעמל זהו המדד עד כמה אדם באמת מחובר לבורא. בורא עולם רוצה את המאמץ. כשיש מאמץ יהיו גם תוצאות. כאשר אין מאמץ, סימן הוא שאין לנו הערכה כלפי הבורא.
התלמוד (ברכות יז ע"א) כותב כך: "רבי יוחנן, כשהיה מסיים את ספר איוב היה אומר כך: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים... אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם" (ברכות יז ע"א).
התלמוד מדגיש, שרבי יוחנן אמר את הדברים כשהיה מסיים את ספר איוב. לא לחינם הדבר. הרב אליהו לופיאן ('לב אליהו' על פרשה זו) כותב, שרבי יוחנן רצה להבהיר לנו דבר חשוב: חיי האדם הם ספר שלם של איוב (אגב, גם חייו הפרטיים היו כך, נפטרו לו עשרה ילדים). מדוע החיים משולים לספר איוב? משום שהאדם נתון תחת מלחמה תמידית. ראשית – מלחמת האדם עם יצרו, מלחמת הטוב והרע. גם עצם החיים הינם מלאי טרדות - משפחה, פרנסה, מחלות וכדומה. אין אדם שבא לעולם כדי לנוח על זרי הדפנה. "אדם לעמל יולד" זו מציאות חיים!
אומר רבן יוחנן כך: "סוף בהמה לשחיטה". כלומר, מבהמה יש תועלת גם לאחר מותה, שהרי ניתן לשחוט אותה כראוי ולאכול אותה. אולם סוף אדם – למות! מה יהיה בסופו? הגוף יירקב בקבר! במילים אחרות – לכאורה יש לבהמה יתרון על פני האדם. רבי יוחנן שואל – האם זהו הסוף? ריקבון בקבר? יתכן הדבר שאדם כל חייו עמל ומתאמץ, ובסוף - כלום? האם אנו מכירים אדם אחד שיכול להצביע ולומר - טוב לי בחיים, אני לא צריך להתאמץ? כיוון שכך, ממשיך רבי יוחנן ואומר: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה". בין כה וכה אדם יתאמץ ויעמול, לכל הפחות שיעמול בתורה – בנכסים נצחיים. עמל התורה גורם לאדם להתחבר לתורה ולהעריכה, וכך, באפקט הדומינו, האדם ילמד עוד ועוד ורק כך יבנה את עתידו הנצחי.
עצם העמל הוא התכלית. בדרך כלל, כאשר אדם קונה חפץ, הוא ישמח לשלם תמורתו את המחיר הזול ביותר, אולם ב"רכישת" התורה זה לא כך. ככול שהמחיר גבוה יותר, כך החיבור אליה גבוה יותר. אין לנו עניין "להוזיל" את קניית התורה, אם לא נתאמץ למענה – לא נהיה מחוברים אליה.
העמל הנדרש הוא לא רק ביחס לעצם לימוד התורה וקיום מצוותיה, אלא גם ביחס למסביב. כלומר, התלמוד מספר, שאמורא בשם "אבימי" שכח מסכת אחת, לשם כך הוא הלך לתלמידו – רב חסדא, שיזכיר לו את תלמודו. שואל התלמוד, מדוע התלמיד לא בא לבית רבו, הלא אין זה מנומס שהרב יטריח עצמו לבית התלמיד? התלמוד עונה, שאבימי סבר, אם אני אלך לבית תלמידי, המאמץ הזה יסייע לי יותר (רש"י שם: "מסתייע מלתא משום יגעתי ומצאתי"). היגיעה גורמת לאדם להעריך את הדבר, וממילא לנסות לאחוז בו יותר, ולו תהא זו יגיעה חיצונית.
ביחס לעמל ישנו גם היבט על טבעי, וכפי שכותב הפסוק: "נֶפֶשׁ עָמֵל, עָמְלָה לּוֹ" (משלי טז). כשאדם עמל על התורה, התורה עצמה עמלה עבורו ("שפתי חיים מועדים ג, פרק "עמל התורה").
נסיים בדברי חז"ל על הפסוק בפרשתנו: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" – וכי הגשמים הם שלנו? התשובה היא שכן. כאשר אדם עמל בתורה ומקיים את המצוות, כל העולם נברא בשבילו...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן