קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
ל' אב התשע"ז
Smaller Default Larger

ספירת העומר

בס"ד

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה  עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' " (ויקרא כג')

"שבעה שבעות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות ועשית חג שבעות לה' אלהיך" (דברים טו')

מצווה אותנו התורה לספור את הימים ואת השבעות שבין יום הבאת העמר החל למחרת החג הראשון של פסח, בליל טז' ניסן – במשך חמשים יום, עד לחג השבעות.

וצריכים אנו להבין מספר נקודות.

א. מהי מטרת הספירה?

ב  מדוע התורה מדברת ב"קודים" – "מיום הביאכם את עמר התנופה" וגו',  מדוע אין בפסוקים אזכור לחג הפסח ולחג השבעות?

ג. למתבונן בנוסח הספירה "היום יום אחד לעומר" וכן הלאה, הספירה היא כמה זמן כבר עברנו, מדוע הספירה לא לעתיד, כמה עוד נשאר,כגון היום נשאר עוד ארבעים ושמנה יום, וכן הלאה?

ספירה מבטאת ציפייה וחשיבות. כשאדם סופר זה מראה כמה הוא משתוקק להגיע לזמן ההוא,וכמו שכותב ספר החינוך וזה לשונו: " משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר."

"ומפני כן , כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא."

מבאר לנו ספר החינוך,שהספירה מבטאת את גודל  הציפייה שלנו לקראת מתן תורה.

אולם לאור הסבר זה מתעצמות השאלות, הרי כשאדם מצפה למשהו הוא סופר כמה ימים עוד נשארו ולא כמה ימים הוא עבר? וכן, מדוע התורה לא מזכירה את עניין מתן תורה, הרי זה תורף העניין?

מהו עומר?- עומר שעורים. ישנו בתורה איסור שנקרא "איסור חדש" ,פירושו, כל תבואה שהשתרשה לאחר טז' בניסן אסורה באכילה עד טז' בניסן של השנה הבאה, בהגיע ליל טז' ניסן- מוצאי יום טוב ראשון של פסח, היו הולכים לשדה וקוצרים עומר שעורים ולמחרת הביאו את זה  לבית המקדש, והכהן היה מניף את זה,  ועל ידי זה הותרו כל תבואות חמשת מיני הדגן באכילה. במקדש עדיין לא הקריבו מנחות מתבואת החיטים החדשה  עד חג  השבעות וכמו  שאומרת התורה "...ממחרת השבת השביעית והקרבתם מנחה חדשה לה' ".

עד כאן זה נושא הלכתי, מה זה קשור לספירה?

שעורים  זהו מאכל בהמה, חיטים זהו בפירוש מאכל אדם. (לחם זהו מזונו הבסיסי של האדם מפני שיש בו את ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם, אש, רוח, מים ועפר) התרת אכילת השעורה בעולם מסמלת את זה שפעמים אדם רואה את עצמו בפרספקטיבה של בהמה, פעמים אדם מרגיש את עצמו כבעל חיים מצוי. לעומת זה, מנחת החיטים שהקריבו במקדש בחג השבועות, חג מתן תורה, מייצגת את המצב האידיאלי – אדם. "אדם" פירושו לקחת את ה"דם" ולחבר לו "א" –אלוקות. ספירת העומר זהו חתירה בלתי פוסקת ממצב בהמי למצב "אדם". משימה זו הוטלה על עם ישראל בצאתם ממצרים שיצאו מהמצב הבהמי שהיו שרויים בו, עד כדי כך שבשעה שבני ישראל עמדו על שפת הים מלאכי השרת אמרו "הללו (המצרים) עובדי עבודה זרה והללו (בני ישראל) עובדי עבודה זרה", ולהתחיל להיכנס למצב "אדם", לדרגה נעלה יותר, כדי שיוכלו לקבל את התורה הקדושה – זו מטרת כל היציאה.

משימה זו אינה חד פעמית, אלא רב שנתית בכל שנה ושנה מחדש, עלינו לספור ולהחדיר לליבנו את חשיבותו של מתן תורה, לנסות לחתור ללא הרף לצאת מהמצב הבהמי בו אנו שרויים, ולהיכנס ולו במעט למצב של "אדם".

וזה הסיבה מדוע כשהתורה מצווה אותנו בספירת העומר, היא משתמשת בלשון "מיום הביאכם את עמר התנופה" להדגיש את מטרת הספירה לצאת ממצב בהמי למצב אנושי.

כשאנו רוצים להתקדם בעבודתנו הרוחנית ישנם כמה יסודות שאנו למדים מספירת העומר.

ידוע המשל של החפץ חיים על אישה ענייה שמכרה תפוחים לפרנסתה, יום אחד בעומדה בשוק עם סל התפוחים ילד שובב חמד לו לצון והפך את סלה, וכל התפוחים התגלגלו במורד הרחוב. והאישה החלה לצעוק ולבכות, עבר שם אדם ואמר לה, במקום לצעוק ולבכות תחטפי מה שאת כן יכולה!

זו העבודה שלנו גם אם אנו לא יכולים לאסוף את כל התפוחים, מה שכן אפשר – להתכופף ולקחת.

כל תפוח שווה המון.

כך כשאדם רוצה להשיג משהו בעבודתו הרוחנית, כל התקדמות אפילו הכי קטנה שווה לאין ערוך.

יותר מזה. ביהדות, עצם הרצון, עצם התשוקה, עצם הצפייה לצאת מהמצב הגרוע שלנו, זה לכשעצמו שווה המון, גם ללא התקדמות כלל.

ישנה דוגמא מאלפת בתורה לעניין, בפרשת בעלותך (במדבר ט') התורה מספרת על קרבן הפסח הראשון שבני ישראל עשו במדבר, וכותבת התורה שהיו אנשים טמאים שלא יכלו לעשות את קרבן הפסח והם באו למשה ואמרו לו "אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ..." לכאורה מה הם רוצים? הרי על זה בדיוק נאמר "עבר זמנו בטל קורבנו", הייתם טמאים – הפסדתם! אבל לא! הם רוצים ויהי מה! ומשה שואל את ה' וה' אומר לו יש צ'אנס, פסח שני בי"ד באייר. מי שלא יכל להקריב את קרבן הפסח בזמנו ניתנת לו הזדמנות נוספת. רואים מה כוחו של הרצון, אדם רוצה להקריב קורבן ואלוקים "מחדש" בשבילו דין מיוחד של פסח שני!

זו הסיבה למה אנו סופרים כמה כבר עברנו ממצב "העומר" ולא כמה נשאר, כי היסוד בהתקדמות רוחנית זה להסתכל בסיפוק כמה כבר כן עברנו, במה כבר כן התקדמנו, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך.

ויסוד נוסף התורה אומרת "וספרתם לכם" לומדת מזה הגמרא שכל אחד ואחד חייב לספור לעצמו ולא שאחד יוציא ידי חובה את האחר. ללמדנו שבהתקדמות רוחנית אל לו לאדם לעשות השוואות בינו לבין האחרים. "וספרתם לכם" פירושו ספירת מלאי פרטית של הישגים והתקדמות ולא בהשוואה לאחרים.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן